השבוע שיחקתי בלהיות סופר מאמ. לא בדיוק משחק ילדים, בעיקר עבור בחורה כמוני שלא מסוגלת לדבר בטלפון וללכת בקו ישר באותו זמן. לכן גם הדבר הכי קטן, כמו לתזמן טלוויזיה לגדול-שנ"צ לקטן-כיור בשבילי, נראה לי כמו הצלחה מסחררת בתחום הלו"ז. תארו לעצמכם שבמהלכו של יום אחד הצלחתי לגרור את הקטן לפעילות "מאמי אנד מי", ללגום קפה עם חברה, לאסוף את הגדול מהגן, לנסוע עם שני ילדים רעבים (!) לרעננה, להאכיל את שניהם בחדר המתנה ולסיים בדיוק בזמן לריפוי בעיסוק, ואז לחזור, ולהשכיב, ולסדר, ולהכין, ולארח, ולהתכונן ולצאת ולהגיע לערב בלוגריות כאילו זה הכול הגיוני וקורה כל הזמן.
ביום ראשון לעומת זאת, הסתפקתי בלהיות סוקר מאמ, ולקחתי את הילד לשיעור ניסיון בחוג טקוונדו, או כמו שהוא קורא לזה - ג'ודו. חוג שכזה נועד להעניק לילד הפעוט פעילות ספורטיבית, ביטחון עצמי ומשמעת במקשה אחת. הם רצו ועשו כל מיני תרגילים (ספורט) למדו לשבת בגב זקוף ועם אגרופים על הברכיים (משמעת) ולמדו לבעוט (ביטחון עצמי). הילד מאוד נהנה מכל זה, ובעיקר מהחלק שיש מלא מראות באולם והוא יכול לראות את עצמו מחטט באף מכל זווית אפשרית.
הבעיה העיקרית והאמיתית שלי עם החוג זה הלו"ז - פעמיים בשבוע. לא לא, אני לא חושבת שזה יותר מידי לילד, זה לא הדיון. העניין הוא שאני עובדת 3 פעמים בשבוע, והחוג נופל בדיוק על היומיים שאני לא. זאת אומרת שאת זמן האיכות שלי עם הגדול, אחרי שהוא חוזר מהגן - אני אעשה מעבר לחלון השקוף, איפה שמאכלסים את ההורים הגאים. חברים, טיולים כל הדברים האלו - יצטרכו להתבטל או להמתין.
זה לא פשוט, לא פשוט לי העסק הזה. אני אוהבת לעבוד, אוהבת את העבודה שלי, אבל בימים המעטים שיש לי בבית אני מרגישה שאין לי זמן, שאני צריכה להספיק הכול לפני שאני נוסעת לאיזשהוא מקום רחוק. כאילו בימים שני שלישי וחמישי אני לא באמת מתקיימת. אני מין שירה אחרת. מתלבשת שונה, שומעת מוזיקה שונה באוטו, נוסעת יותר מקילומטר וחצי בתוך העיר - דברים כאלו. הס מלהזכיר את העובדה שבימים האלו המוח שלי טרוד בנושאים עמומים כמו שרת FTP ו- HTML, ואילו בשני ורביעי עיקר הקלוריות שהמוח שלי שורף זה בלתזמן. לתזמן פיזור בגן-קפיצה לדואר-טיפת חלב-שנ"צ לתינוק\סידור הבית-איסוף מהגן-חוג-חברים-ארוחות מקלחות השכבה. ללכת ברגל או לקחת ת'אוטו? איפה לחנות? או מאיפה ללכת? ומה צריך במכולת? וכל הלהתקשר\להזכיר\לשלוח\להקפיץ.. נשבעת לכם שבסופו של דבר אין לי זמן לדבר עם חברות בכלל.
ותמיד יש משהו ששכחתי לעשות. לפעמים זה הדבר הכי קריטי ולפעמים זה דבר קטן שידחה לרביעי וישכח ואז לשני וישכח ואז כבר יהיה קריטי ולמרות זאת שוב ישכח. או שסתם יהיה כאב ראש עצום לעשות אותו.
בקיצור, אני יודעת שאתם במתח, אז דיברתי עם אנשי החוג וסיכמנו שאבוא רק פעם בשבוע. מה שאומר שבימי רביעי אמנם יש לנו ריפוי בעיסוק בצהריים, אבל זה משאיר לנו את אחר הצהריים פנויים לחברים. אבל רק את יום רביעי, כן? ורק חברים שהאמהות שלהם חברות שלי. מי שלא חברה שלי או ששולחת רק את הילד - שתבוא בימים אי זוגיים, כשאני לא נמצאת. ואל תחשבו שזה לא מזיז לי. אני פשוט צריכה לבלוע את הקרפדה הענקית הזו, ולהשתדל לא להקיא, או להיחנק.
בסוף מסתבר שהימים שאני עובדת בהם - הרבה יותר רגועים לי.
מצד שני, הימים שאני עם הילדים - אני נהנית בהם הרבה יותר.
כמה קשה להיות סכיזופרנית!
נ.ב יש לציין שלקח לי בערך שבוע וחצי לכתוב את הפוסט העלוב הזה. ואתם עוד רציתם לגעור בי שאני לא מעדכנת מספיק.
ותמיד יש משהו ששכחתי לעשות. לפעמים זה הדבר הכי קריטי ולפעמים זה דבר קטן שידחה לרביעי וישכח ואז לשני וישכח ואז כבר יהיה קריטי ולמרות זאת שוב ישכח. או שסתם יהיה כאב ראש עצום לעשות אותו.
בקיצור, אני יודעת שאתם במתח, אז דיברתי עם אנשי החוג וסיכמנו שאבוא רק פעם בשבוע. מה שאומר שבימי רביעי אמנם יש לנו ריפוי בעיסוק בצהריים, אבל זה משאיר לנו את אחר הצהריים פנויים לחברים. אבל רק את יום רביעי, כן? ורק חברים שהאמהות שלהם חברות שלי. מי שלא חברה שלי או ששולחת רק את הילד - שתבוא בימים אי זוגיים, כשאני לא נמצאת. ואל תחשבו שזה לא מזיז לי. אני פשוט צריכה לבלוע את הקרפדה הענקית הזו, ולהשתדל לא להקיא, או להיחנק.
בסוף מסתבר שהימים שאני עובדת בהם - הרבה יותר רגועים לי.
מצד שני, הימים שאני עם הילדים - אני נהנית בהם הרבה יותר.
כמה קשה להיות סכיזופרנית!
נ.ב יש לציין שלקח לי בערך שבוע וחצי לכתוב את הפוסט העלוב הזה. ואתם עוד רציתם לגעור בי שאני לא מעדכנת מספיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה