שדון בא לעולם | סיפור על לידה אנטי-טבעית

בושה חרפה כלימה ונידה שרק עכשיו אני מגלה שלא כתבתי את סיפור הלידה של אדם. זו תסמונת הילד השני, אתם יודעים. בילד הראשון כתבתי פוסט על כל מוניטור, אחד על הלידה ואחד על המחלקה וטוב שלא עוד אחד גם על חדר האוכל. טוב, זה היה כשהייתי צעירה ופוחזת. היום ממרום שנותי אני כבר אוחזת בפוזת ה"אמא לשניים" ואין שום דבר שירגש אותי. הא, ללדת? נא, כבר עשיתי את זה... פעמיים! לגדל תינוק? קטן עלי.. אני כבר גוזרת לו ציפורניים לבד והכול! ככה זה, עם הניסיון בא הביטחון. מה שחסר באמת זה.. זמן!! אלוהים כמה זמן היה לי עם תינוק אחד!! על מה התלוננתי אז בכלל? טיפשה! עכשיו כל כך אין לי זמן שאפילו את סיפור הלידה השניה שלי אני דוחה ב-9 חודשים.. ואז בעוד כמה שבועות כי ת'כלס זה יושב לי בטיוטא די הרבה זמן :-P

למעשה הכול התחיל כשהגיע התאריך המיוחל וכלום לא קרה. ממש נאדה בריבוע. דידתי לרופא שלי בתקווה שיהיו לו חדשות מתפרצות עבורי (למשל.."רואים את הראש! מהר תביאו מים חמים ומגבות!") אבל כל מה שקיבלתי היה את ההפניה המעפנה הזו למוניטור במחלקה. "את מרגישה שאת בלידה?" שאלה אותי הרופאה בציניות רדומה, "בטח! ש... לא". וכך נשלחתי הביתה.. כמעט! כי הסכמתי לקבל קצת סטריפינג, אחרי שהרופאה נשבעה לי שזה לא כואב ושהיא ילדה שש שעות אחרי שעשו לה. מייד נכנעתי ללחץ החברתי וקיבלתי סטריפינג. לא היה נורא.
חזרנו הביתה, הלכנו לישון בידיעה שעוד שש שעות נקום עם צירי לחץ ונמהר בחזרה לבית החולים. אבל בסופו של דבר קמנו כרגיל ועוד יום משעמם ללא לידה עבר על כוחותינו. בערב, כשהבנתי שכלום לא קרה, אמרתי ניחא. נתחיל להתכונן לחתונה.

החתונה היתה אירוע מצופה מאוד של בת דודה אהובה, שברוב חוצפתה קבעה את התאריך ליומיים אחרי התל"מ שלי. כבר אז ידעתי שאו שאגיע אליה עם צירים, או עם תינוק בן יומו. כך או כך - היתה לי כבר שמלה שמתאימה לשני המצבים. רק הייתי צריכה משהו חגיגי לארי. אז החלטתי - אקום בבוקר, אלך לעשות מוניטור כרגיל. אקפוץ לקניון לקנות לילד משהו, ויש שם גם עמדת מניקור אז נסגור את הכול במקום אחד ועוד יהיה לי זמן לנוח לפני שהילד חוזר מהגן. סבבה? סבבה.

ויהי ערב ויהי לילה ויהי 4 בבוקר והנה אני מתעוררת לפתע. למה התעוררתי? לא היה לי חלום מפחיד, לא זזתי בכלל, לא קרה כלום, פשוט פקחתי עיניים, ואחרי שתי שניות הרגשתי, בליפ בליפ.
בלידה הראשונה, מי השפיר פשוט נשפכו ממני בגלון, תוך כדי שאני עולה במדרגות למחלקה (זובי מחכה למעלית עם צירים). כך שהבליפ בליפ הזה הרגיש לי נורא מוזר. קמתי לעשות פיפי וניסיתי לגלות האם לבליפ בליפ הזה יש ריח של זרע, כמו שכתוב בספרים. יצא שחוץ מלהסניף לעצמי את התחתונים לא החכמתי בשום צורה. אז החלטתי לחזור לישון. אם יהיו צירים - אני ארגיש אותם.
חזרתי למיטה, התכסתי והנחתי לגוף שלי להירגע ולנמנם.
ואז הרגשתי אותם.

בלי פאניקה! לידה שניה, נכון?
קמתי, הכנתי קפה לי ולו, נישנשתי קצת ופלים, נכנסתי לחדר שינה. "קום", אמרתי לו - "אין חתונה היום". הוא הביט בי ולאט לאט המנגנון במוח החל לעבוד. התקשר לאמא שלו שתרד, סיימנו את הקפה, לקחנו את השמיכה שלי ויצאנו לדרך, ללדת! ללדת!

5 בבוקר, המחלקה שוממת ומשעממת. לא ברור לי למה אין שום סוג של אנטרטיימנט בחדרים של המוניטור. כמה כבר אפשר לקרוא בסמארטפון? זה לא כאילו משהו מתעדכן בשעה כזו. אפילו עיתוני לאישה ישנים היו מצילים אותנו. אבל לא היתה ברירה. השתעממנו, השתעממנו, השתעממנו.. קצת היה לי לא נוח... קצת הרגשתי את הצירים ו...
די!אני לא יכולה יותר! -  זורקת מעצמי את המוניטור ובורחת מהחדר לפני שעידן מספיק להבין מה קרה. הצירים קפצו ועכשיו אני אולי לא מתה מכאבים אבל אני יודעת שבקרוב אני בהחלט כן. מצאתי את האחות הבודדה, הודעתי לה שאני רוצה אפידורל והלכתי להסתובב במסדרון בין חדר המוניטורים למחלקת יולדות עצמה. מאותו רגע, בכל פעם שהאחות הזו ולו רק חלפה ברדיוס שלי - הודעתי לה שאני רוצה אפידורל. שלא תיפול טעות כן? שלא בטעות יבלבלו אותי עם מישהי שלא רוצה אפידורל.

אני הולכת לי במסדרון וכואב לי. אני מסתכלת על כל תמונות ה"לצוות באהבה" שתלויות שם. המון תינוקות מגעילים משהו אחרי לידה, המון אחיות מחייכות והמון פוטובומבים של ברכיים חשופות. אני שונאת את בעלי כי הוא סתם יושב שם ועדיף לו לא לקום באמת כי אני שונאת אותו יותר כשהוא מנסה לתמוך. לא כואב לו כמו שלי כואב! הוא לא סובל כמוני!! ושלא ינסה לעשות לי מסג' עכשיו מה מסג' אני יולדת פור קרייסט סייק. זה עוד משהו שלמדתי מהלידה הראשונה, עם הדולה - אל - תגעו - בי - כשכואב לי. פשוט אל. כמו שאתם מבינים - אני ממש לא בנויה לנוכחות דולה בזמן הלידה. אם זה היה אפשרי מבחינה בריאותית, הייתי יולדת לבד בחושך, כמו הפולניה הטובה שאני.

אחרי כנראה הרבה מאוד זמן ואולי לא כל כך, התפנתה אלי הרופאה שמאשרת שיש תהליך לידה. אני שולחת לה אלף ברכות ואיחולים על כך שהיתה צריכה ללמוד 12 שנה כדי שיהיו לה הכלים והידע להחליט אם הג'ינג'ית המטורפת שמתפתלת מולה כרגע באמת יולדת או סתם מטורפת. זו לא החלטה שאפשר לקבל ככה סתם, צריך לעיין בדפים... לשאול מתי עשינו חלבון עוברי.. להעלות אותי על המיטה ולבדוק אם באמת ירדו לי המים. הבעיה בשלב זה היה שממש לא יכולתי לעלות על המיטה, אבל עשיתי את זה, ואז כשירדתי היא אמרה - רגע, עכשיו אני צריכה לבדוק פתיחה. ועל זה אני שונאת אותה! על זה שהיא אישה שלא יכולה לעשות שני דברים ביחד!!

נשלחתי לחדר לידה עם כאלו צירים שהמיילדות כבר חשבו שאני יולדת, אבל למזלי האפידורל הגיע די מהר, ומאותו רגע - שקט ושלווה. הלידה התקדמה יפה, ומצידי לא היתה בעיה לגמור את העניין תוך שעה-שעתיים. אבל הזמן עבר, מצאתי את עצמי בכל מיני תנוחות משונות, ורק שלב הלידה עצמו - לא הגיע. האפידורל כבר התפוגג וקיבלתי מנה שניה ושלישית (שהשפיעו רק בצד אחד כך שמתתי מכאבים בצד השני) נשלחתי לשכב עם רגל באוויר באלכסון ועוד הערות משונות, אך נאדה. מי אמר שלידה שניה קצרה יותר, הא?

בשלב מסויים, כשהייתי כבר מותשת לגמרי, וחסרת אמונה שתינוק יכול לצאת מהגוף שלי בכלל (מה זה ההמצאה המשונה הזו) הגיע פרופסור אחד, לעשות לי אולטרסאונד במנוש. מסתבר שהתינוק שלי, מרוב להיטות לצאת כבר, לא התברג טוב בדרך למטה, ולכן זה יפה שאני לוחצת מצטיינת, אבל זה לא מספיק. שכבתי שם מסמורטטת לגמרי, ואמרתי לעצמי שממש לא אכפת לי כבר אם הוא יעשה לי ואקום או יריץ אותי לקיסרי או יביא מסורית ויפתח לי את הבטן כאן ועכשיו - רק תוציאו כבר את היצור הזה משם כי אני לא יכולה לעשות את זה!!
טוב מזל שאני לא רופאה כי הוא החליט שאני דווקא כן יכולה לעשות את זה. או לפחות נתן למיילדות איזה דד ליין לעבוד איתו - והמרץ חזר למחוזותינו. יאללה, ללדת! ללדת! עוד קצת תנוחות משונות, רגל באוויר, האין -אפידורל בצד גומר עלי, גומר גומר גומר אני מתה, לחיצות, דחיפות, לחיצות, כאבים, סיוט, נשימות, ואני כולי בקראמה חיובית - "איך יצא משם תינוק??? איך??? איך????" האפידורל כבר ז"ל לפי דעתי, אבל המיילדות באטרף, עוד מאמץ אחרון, ו - "את יולדת!" הן מכריזות בגיל. סליחה ומה עשיתי עד עכשיו? סודוקו?!?! ערכת לידה נפתחת, עמדת תינוק נכנסת להיכון, ו - הראש יוצא - "לדחוף לדחוף לדחוף.. לא לדחוף! לא לדחוף!" (כושאילאימרבקוםערס) ושוב - "לדחוף לדחוף לדחוף.. לא לדחוף! לא לדחוף!" (אמאשלכבתאלףזונותערביםעיזים) ושוב "לדחוף לדחוף לדחוף.. לא לדחוף! לא לדחוף!" (מה קורה פה אלוהים מה אני יולדת תנין???) ונראה לי שהאפידורל התפוגג סופית כי הרגשתי איך יוצאים ממני רגליים, ברכיים, קרסוליים, כפות, אצבעות ו.. לא להאמין! יצא משם תינוק!

יצור קטן מכוער ומעוך עם אצבעות נורא ארוכות. כאלו אצבעות ארוכות.. שהדבר הראשון שאמרתי לו היה "וואו של מי אתה?" (גיברת, זה הכוס שלך פה אול אובר דה פלייס? אז משם הגעתי). תודות לדרך החתחתים שהוא נאלץ לעבור - היו לו שני סימנים בראש, כנראה מהספינות (אוריאן: מה יש לך שם, דוקרנים?). ולעומת זאת הכוס שלי הרגיש כאילו חבטו בו עם אלת בייסבול במשך דקות ארוכות. אבל! תודה רבה למרדים העקום עם האפידורל סוג ד' שלו - חמש דקות לתוך המחלקה ואני כבר מתרוצצת והולכת להתקלח עצמאית, אבל עם מלווה (אמא, תחכי פה.. אם את שומעת "בום" תקראי לאחות)

ומה עם החתונה, אתם בוודאי שואלים את עצמכם אם אתם זוכרים מה קרה לפני כמה פסקאות...
אז זהו, שנשאר לעידן מספיק זמן לחזור הביתה, לנוח, להתארגן ו..ללכת לחתונה. כן ואני נשארתי לבד במחלקה.. נכון. האמת? עד שלא שמעתי את כל הנשמות הטובות מרננות על כך שנשארתי לבד וכולי - ממש לא הפריע לי, התאים לי לנוח בסבבה שלי, לקרוא לאישה, לעשות בונדינג עם הקטנצ'יק (ואז להחזיר אותו לתינוקיה.. תענוג!) לשתות תה צבאי ולדמם את עצמי לדעת, כל הדברים הנפלאים שאפשר לעשות במחלקת יולדות.

לסיכום - בסך הכול היה מוצלח. וגם הקטנצ'יק הלך והשתפר מיום ליום ועכשיו, בגיל 10 חודשים, הוא ממש ילד פלא, ממזר-פושע-אנרג'ייזר-זנב-ערס קטן וחמוד עם לב זהב, שכנראה הולך לעשות לארי בית ספר בעתיד הקרוב.