יום חמישי תמיד יהיה יום מלא הפתעות, אני משערת. אמא שלי מגיעה כדי לעזור לי עם הילד, כי בערב יש לי חוג. למעשה היא מגיעה כדי לקחת פיקוד על הבלאגן בבית, שהוא לא ממש קיים כי אני כל השבוע עסוקה בניקיונות כאלו ואחרים. אבל היא חייבת לעשות משהו, אם זה כלים או כביסה או לנקות איזו פינה זוטרה כמו התריסים בחדר כביסה. חוץ מזה, היא צריכה גם לראות את הקטן, ולהציק לו קצת. אבל הוא מסכן, הרגע חזר מהגן, לא יודע מה רוצים ממנו. הוא גם ככה באוברלואד, משחק איתי שעה קלה והולך לישון. היא כמובן, נעלבת מעצם הרעיון. "כל הזמן את משכיבה אותו לישון, הוא לא רוצה לישון הוא רוצה על הידיים". אלף פעם אני מסבירה לה שמדובר בתינוק בן 4 חודשים, לא ילד בן 3. הוא לא מכיר את המושג "על הידיים" - הוא רוצה לישון, הוא רוצה לאכול, הוא רוצה לשחק ושיחליפו לו חיתול. כשלוקחים אותו על הידיים הוא אמנם נרגע מעט, אבל זה לא מספק לו שום צורך אמיתי.
והיא זו שלא מסוגלת להוריד אותו מהידיים. היא שמה אותו לישון והוא בכה קצת, כמו שהוא תמיד עושה. אז היא הרימה אותו על הידיים, ואז שמה אותו שוב, ואז הוא עוד יותר בכה, כי הוא היה כבר ממש עייף. במקום לנסות להרדים אותו, היא פשוט הרימה אותו שוב ושוב, והסתובבה איתו בבית שיירגע, וניסתה לתת לו אוכל וכל זה, אבל הוא בכלל רצה לישון והיא לא הבינה את זה, למרות שלפני שיצאתי אמרתי לה שהוא צריך לישון. בסוף עזבתי את העגלה בסופר כמו שהיא, מלאה במצרכים, וחזרתי הביתה לטפל במשבר. ממש תודה על העזרה, אני אומרת.
אמרתי לה "את לא מקשיבה לי ונכנסת להיסטריה", הילד קולט את ההיסטריה וזה לא עוזר לו. אחר כך היא אומרת לו "אני כועסת עלייך, שבכית אצל סבתא" וזה מגעיל אותי, באמת. אז רבנו ואמרתי לה שתלך, ואז היא נעלבה וזה כמעט נגמר בסאגת אסאמאסים של העלבות והעלבויות, אבל בסוף סגרנו את זה יחסית יפה, אמרתי לה שבפעם הבאה שהיא באה, היא צמודה אלי ורואה את כל מה שאני עושה ולומדת, בלי להתערב. נראה אם זה יצליח. היא כל כך מעצבנת אותי בגישה שלה, אפשר למות מזה.
חוץ מזה, הוא התהפך השבוע, ב-8.9 אחר הצהריים. מהגב לבטן. הוא לא מתהפך כל הזמן, אבל כשבא לו הוא דופק סיבוב ונראה שהוא כבר תפס את הפטנט. בהתחלה היה לו ממש קשה וזה נראה כאילו הוא סובל בטירוף, אבל הוא רצה להתהפך והצליח, שזה ממש לא כמו ההתהפכויות הקודמות שלו, שקרו בטעות לגמרי כשהוא ניסה לישון על הצד ומפה לשם הגיע בטעות לבטן.
יום אחד שמנו אותו לישון והלכנו לראות טלוויזיה. פתאום אנחנו שומעים מהמוניטור גרפס מהגהנום. נקרעתי מצחוק ונכנסתי לחדר, רק כדי לראות אותו בהלם, מופתע מעצמו, ולצחוק עוד יותר.
בדרן הילד הזה, פשוט בדרן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה