מדהים, תמיד כשאני באה לכתוב על מקרה א', קורה בנתיים גם ב' וג', ורק בגלל שיש לי המון מה לספר אני מתעצלת לשבת ולכתוב. התוצאה היא בדרך כלל פוסטים משעממים שנכתבים בימים בהם לא עשיתי כלום.
אבל לא הפעם.
ביום שישי קפצתי לחברה בגבעתיים.
פוך נשאר עם הילד וארגן אותו לאמבטיה. בזמן שהוא הפשיט אותו נפל המוצץ, אז הוא התכופף להרים את המוצץ ולא הגיע כי הוא היה עם יד על הילד, אז הוא עשה עוד חצי צעד בלי יד כדי להגיע, והופ- התינוק דפק היפוך ונפל מהשידה.
אני בדיוק הגעתי לחברה, הייתי שם 5 דקות כשקיבלתי טלפון "אני צריך שתחזרי" עם צרחות בכי ברקע. עכשיו - פוך אף פעם לא מקפיץ אותי משום מקום, גם אם הילד קשה ולא נרדם וכאלה. אני מתקשרת אליו מהרכב והוא לא עונה לי, ממתינה. לא התחלתי לנסוע בכלל כי רעדו לי הידיים עוד לפני שידעתי מה קרה. בסוף הוא עונה ובהתחלה הוא לא רצה להגיד לי מה קרה אבל ממש התחננתי אליו כי לא רציתי לנהוג כשאני באי וודאות, ואז הוא אומר לי "הוא נפל מהשידה, הוא בסדר אבל הוא נפל". באותו רגע המוח שלי התפוצץ ויצאתי ברייס לכיוון העיר.
כל הדרך רק הרגעתי את עצמי כדי שלא אתפרץ עליו. אשמתו או לא אשמתו (עוד לא ידעתי את הפרטים) אבל הוא בטח גם ככה עמוס ברגשות אשם וכועס על עצמו ואין טעם שאני אצטרף להילולה ואפיל עליו עוד יותר. ת'כלס עכשיו כשהילד גילה את ההיפוכים זה ממש מסוכן, זה היה יכול לקרות גם לגננת, לסבתות, אולי אפילו לי? למרות שלא נראה לי. אבל אף פעם אי אפשר לדעת.
בדרך פוך התקשר עוד פעם להרגיע אותי שהילד בסדר, מחייך וצוחק. אבל הוא רוצה ללכת בכל זאת לבית חולים כי יש לו בונגילה קטנה ביד וגם הלחיץ אותו שהילד נרגע מהר (מהר מידי לטענתו).
טוב, הגעתי ונסענו. בדרך הילד היה שקט אבל במצב רוח טוב. ברור שהוא כבר היה עייף, כי זו היתה שעת השינה שלו, אבל לא נתנו לו לישון. כל הדרך הוא הסתכל דרך החלון על האורות וחייך אלי ופטפט קצת. בסדר גמור.
פוך אמר שהוא נפל כאילו על הבטן, זאת אומרת כמו חתול על הידיים והרגליים, ובמזל, ממש ממש במזל, הראש נבלם על ידי היד, ולכן הבונגילה והוא מקווה שזה לא שבר.
נכנסנו למיון, פוך הלך לחנות ואני ניגשתי לקבלה. אמרתי לה "התינוק שלי נפל מהשידה" והיא התחילה בכזו מהירות לארגן טפסים שכמעט בכיתי. האחות מיון בדקה אותו ולא התרגשה (רק מזה שהוא חמוד וצחק אליה) ואחר כך חיכינו לרופא ובנתיים האכלנו אותו.
הרופא היה ממש נחמד, בדק אותו בעדינות שאין שברים, חבלות, אישונים שווים, קולות נשימה תקינים וכולי. בנתיים הילד נהיה כבר עצבני כי הוא גם רצה לישון, גם מלא פלורוסנטים וגם מישהו זר מחטט בו. בכה קצת אבל נרגע מהר. הרופא שואל אותנו- "ילד ראשון?" אז נעלבנו כאילו מה זה אומר, שאנחנו לא אחראים? אז הוא הרגיע אותנו ואמר שאצלו כשהילדה הראשונה נפלה אז הוא סיפר את זה כאילו טרגדיה גדולה. כשהשנייה נפלה הם כבר לא התרגשו, והוא כבר לא זוכר אם גם השלישית נפלה או לא :-)
אחר כך הוא אמר לנו שהכול בסדר ושלח אותנו להסתובב איתו חצי שעה ושמותר לו לישון. הילד נרדם מייד והתעורר רק כשחזרנו למחלקה בגלל הרעש. קיבלנו שחרור, חזרנו הביתה וכל הלילה לא ישנתי כי קמתי כל דקה בערך לראות שהוא בסדר. בנוסף הוא גם פיתח נזלת קלה ושיעול מעצבן, אז בכלל הייתי על קוצים. ניסינו לשאוב לו בלילה את הנזלת אבל הוא התנגד ובכה וכל זה בלי להתעורר בכלל!!! מדהים.
בעצם זה דווקא יצא טוב כי אם אני כבר הולכת מחר לרופא ילדים למעקב בגלל הנפילה, אז שכבר יבדוק לו את עניין הנזלת.
זהו, עכשיו אנחנו מנסים להירגע מכל העניין, פוך כאמור אכול רגשי אשם אבל הרגעתי אותו ותמכתי בו למרות שביננו, יש לו קטעים של חוסר אחריות, בקטנה בקטנה אבל עובדה שזה מסוכן.
ובכל מקרה כל הכבוד לנו שלא נכנסנו להיסטריה, לא רבנו ולא התפוצצנו. פשוט עשינו את מה שהיה צריך לעשות ותמכנו אחד בשניה לאורך כל הדרך.
ובפעם הבאה אכתוב על החתונה של יום חמישי, שהיתה גם סיוט אבל באופן אחר לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה