תסמונת האם הפולניה

אין מה להגיד - הסופ"ש הזה התחיל מהמם, נמשך מהמם ועד עכשיו הוא מהמם, אפילו שכבר יום ראשון.
על יום שישי, עם הנפילה של הילד מהשידה כבר סיפרתי בפוסט הקודם. יש להקדים לכך את סיפור החתונה של יום חמישי. היות ויש לי גם את הסיפור של היום לכתוב מתישהוא (לא עכשיו, אולי אחר הצהריים), אז נעשה את זה בקיצור.

ובכן, היתה דווקא חתונה נהדרת ומרגשת. החופה היתה בגינה של המשפחה ואחר כך כולם נסעו למסעדה. היות והחופה היתה בשעה מוקדמת (רבע לשבע) החלטנו לקחת את ארי איתנו ואמרנו לבייביסיטר שתגיע אלינו בסביבות שמונה-שמונה ורבע. ואז, אחרי החופה, פוך יקפיץ את הילד הביתה, ירדים אותו ויסע למסעדה. אוקי.
הילד כמובן ישן לאורך כל קבלת הפנים ורק כשהחופה התחילה התעורר קצת ורצה לאכול או משהו. אני ופוך היינו בחופה עצמה אז רק אחריה נתנו לו בקבוק. הוא אכל קצת והיה עסוק בעיקר להסתכל על כל האנשים שדחפו את הפרצוף שלהם לפרצוף שלו וצעקו "איזה חמוד איזה חמוד" כולל צביטות בלחיים וזה. יש אנשים שכל כך סתומים בעניין הזה, שגם כשהוא מתחיל לבכות הם ממשיכים לגעת. כאילו הלו, לא הבנתם את הקשר? לא משנה.

אז פוך לקח אותו הביתה ואני נסעתי עם אח שלו ואמא שלי למסעדה. הגענו, פגשנו את כולם, וחיכינו לפוך שיחזור. חיכינו וחיכינו, והוא לא בא. בסוף התקשרתי לבייביסיטר (לא רציתי להפריע לו בנהיגה\הרדמה או כל סיטואציה אחרת עם הילד) והיא אמרה שהוא עידכן אותה שהוא נתקע בפקק של שעה, ועוד היה צריך לעצור בצד כי הילד פרץ בצרחות אימים, כי הוא נזכר שהוא רעב. מילא רעב, אבל הוא גם לא רגיל לשבת לבד מאחורה במשך שעה, כשאני נוסעת איתו לבד הוא מעסיק את עצמו מקסימום חצי שעה. בקיצור הוא היה בהיסטריה, עד שהם הגיעו הביתה היה צריך להרגיע אותו כדי להכניס אותו להירדמות, ואז פוך היה צריך לעשות את כל הדרך חזרה לתל אביב.

בקיצור, עד שהוא הגיע, הייתי כבר שבר כלי ועצבים. גם הוא, כמובן. האוכל כבר ירד מהשולחנות אבל החבר'ה דאגו שישמרו לו בשרים חמים. אני לא אכלתי כי כבר לא היה לי תיאבון. בשעתיים וחצי האלו נישנשתי קצת טחינה ועגבניות, עישנתי הרבה סיגריות וצפיתי בכולם רוקדים, בידיעה שאם בעלי היה איתי היינו קורעים את הרחבה, כי הוא יודע לרקוד שחבל על הזמן.

לסיום סיומת, אחרי שפוך כבר הגיע, אכל ונרגענו קצת, אמא שלי נזכרה להגיד לי שהשמלה שלי נוראית ונראית כאילו היא נקנתה בכפר קאסם. הסיטואציה המדוייקת היתה שהיא אמרה שמישהי אמרה את זה על השמלה שלי, ואחר כך כשפוך ניסה לברר מי זו היתה, היא הודתה שזו היתה היא. כאילו, גם פגעת בי, גם שיקרת. ואחר כך היא עוד מאשימה אותי, שזו אשמתי שאני לא יודעת להתלבש ולא התייעצתי איתה. והיא תמיד לטובתי ואובייקטיבית וכולי.

כן בסדר. אמא שלי מעולם לא היתה אובייקטיבית כלפי. ואם היא חושבת שהביקורת שלה היא "לטובתי", אז שיהיה לה לבריאות. חברה של המשפחה עוד זוכרת איך בחתונה שלי אמא שלי התבאסה על התסרוקת ואמרה "רואים לה את כל הפנים". או כשהיא אומרת "השיער שלך זה הדבר היחיד שיפה בך". סליחה, איך זה אמור להיות לטובתי, ההערות המגעילות והמרושעות האלו? כאילו, שאני לא אפתח ציפיות של דוגמנית, או מה?

התיאוריה הנוכחית גורסת שפשוט היה לה משעמם כי היא לא ישבה איתנו בשולחן, והיתה צריכה לקבל איזשהיא תשומת לב כלשהיא. ברור שהאופציה הכי קלה היא להעליב את הקרובים אלייך, ואז לריב איתם, להתגונן ולהעליב עוד פעם, ואז הם יגידו לך ללכת הביתה ואז נורא תעלבי ותשחקי אותה ותקבלי תשומת לב יופי יופי. ממש קרנבל של תשומת לב.

ואני, מה אני אגיד? בסך הכול רציתי לשמוח בשמחת הכלה, לרקוד קצת עם בעלי, להתמנגל על המשפחה ולאכול בשרים טובים.
אבל לא. כמה שהיתה חתונה יפה וכיפית, כל מה שזכור לי ממנה זה עצב, עצבים ומועקה.
אמא שלי אמורה לבוא אלינו השבוע לביקור וגם להצטרף לארוחת החג.
ממש לא בא לי עליה
ולא אכפת לי שהיא תיעלב.
ממש לא. ממש לא.