השבוע נפתח בסימן עמידה בלוח זמנים. היה עלי לעבור עם הילד אצל הרופא עקב תקרית השידה של יום שישי, אחר כך לזרוק אותו בגן, ואז להגיע לעבודה, לעשות את שעלי לעשות פלוס תקציב פלוס ישיבה דחופה לאור החגים. עד הורדת הילד בגן הכול תיקתק כמו שעון, בערך, כי בכל זאת הצלחתי להסתבך בדרך לרופא ואז ביציאה ממנו, והכול בגלל שהעיר הזו בנויה דפוק, עם יותר מידי שלטי "אין כניסה", שהובילו אותי ישר לתוך הפקקים הראשיים של יום ראשון בבוקר. אבל בתשע כבר שמתי אותו בגן, סגרתי לעצמי את הדלת של האוטו על היד, ויצאתי לדרך רק כדי למצוא את עצמי תקועה אחרי 10 דקות, נטולת קלאץ, באמצע צומת ראשי.
קווה קווה קווה קווה, כמו שאומרים.
לא נלחצתי. התקשרתי לפוך והודעתי לו את המצב ברוח טובה. ידידנו הטוב מ' התנדב לבוא לאסוף אותי. בנתיים שמתי וינקרים ועישנתי סיגריה בצד, בוהה בפקק הקטן שיצרתי לגמרי בעצמי. אנשים עברו לידי ועשו לי פרצוף עצוב. אחרים צעקו עלי "מה את חונה באמצע הכביש?!" (אה, הרגשתי צורך לנוח קצת בצד, מה יש?), וכל ניידות המשטרה שעברו באיזור התעלמו ממני באופן גורף. 4 משאיות הצליחו להשתחל ברווח שהשארתי בפניה, החמישית כבר נראתה גדולה מידי, אבל אז באו שני ח'ברה נחמדים ועזרו לי לדחוף את הרכב עוד כמה מטרים למעלה והצידה. מ' הגיע מצוייד באפוד זרחני (להיט!) עזר לי לדחוף את הרכב לחניון קרוב והקפיץ אותי לבית קפה סמוך כי כבר הייתי רעבה מכל הסיפור הזה.
ואז הגרר, שלקח אותי למוסך, ובדרך עצר לאסוף עוד רכב, ואז להוריד אותו, ואז אותי. ובמוסף אמרו: "קלאץ', 1,200 ש"ח, תבואי מחר" ואני חזרתי הביתה במונית, בשעה אחת בצהריים, והתחלתי לעבוד כמו מטורפת כי בארבע, כזכור, צריך להוציא את הילד מהגן.
אין ספק, מדובר בסיום מרגש לחמשוש שהיה גדוש באירועים מרגשים אף הם. הייתי רוצה לחשוב שזה נגמר אתמול, אבל לפני רבע שעה הטלפון החדש שלי נפל במעלית וקצת התפרק, אז יש לי הרגשה שטרם סיימנו.
החזיקו לי אצבעות!
אני תוהה אם האוטו עשה לי את זה בכוונה כי לא התייחסתי אליו יפה. בגדול זה היה הרכב של פוך עד לפני חודש וחצי, כשהוא התחיל עבודה חדשה וקיבל רכב חדש. מין הסתם יש פה אלמנט של קנאה, מה גם שלא טרחתי להתיידד עם רכבי החדש או להעניק לו שם, וכל מה שעשיתי זה לפוצץ אותו בחול ים, להשאיר בו קופסאות סיגרות ריקות ולדפוק לו את הדלת האחורית כבר בשבוע הראשון. הו, לא רק הייתי לוקחת אותו לשטיפה כשהיתה לי הזדמנות! כל זה לא היה קורה.
ועד עכשיו כואבות לי האצבעות מהמכה של הדלת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה