אז אם אתם זוכרים -הילד היה מנוזל בשבוע האחרון והתחיל גם לחרחר. ביום ראשון בבוקר הרופאה רשמה לו סירופ וכדורים אבל התעקשה שנבוא אליה כל יום-יומיים. טוב, היא לא היתה צריכה להתעקש - ביום שלישי הוא כבר התנשם בכבדות וזה היה ממש מדאיג. אז רצתי אליה והיא עשתה לו אינהלציות וכל פעם מדדה לו את אחוזי החמצן בדם בין לבין, אבל לא היה שיפור. נשבעת לכם שהייתי בטיפת חלב (שם המרפאה שלה) איזה 4 שעות. ובסוף היא אמרה שאין ברירה וחייבים ללכת למיון (למרות שהיא לא אוהבת כי יש שם חיידקים, ויש לה תסביך חיידקים קשה (אבל מוצדק)). אז הלכנו למיון!
במיון גם עשו לו אינהלציה ומדדו אחוזי חמצן (סטוראציות, כמו שלמדנו להגיד) ולא היה שיפור גם בחירחורים, אז אישפזו אותנו ללילה.באישפוז למדנו שזה נקרא "ברונכיוליטיס". קבלו 30 שניות מתוך "דף המידע להורים":
"ברונכיוליטיס הינה חסימה דלקתית של דרכי האוויר הקטנים במערכת הנשימה.גורמי המחלה הם נגיפים (וירוסים) כאשר נגיף בשם RSV אחראי ללמעלה ממחצית המקרים. עקב דלקת בצינורות הקטנים של מערכת הנשימה, נוצרת בצקת, ויחד עם הצטברות ריר וליחה, נגרמת חסימה בדרכי האוויר.
שכיחות המחלה עולה בעונת הסתיו והחורף, ומופיעה בעיקר בילדים מתחת לגיל שנתיים כאשר השכיחות הגבוהה ביותר היא בקרב תינוקות בין 2-5 חודשים. ברונכיוליטיס היא מחלה מדבקת העוברת בין תינוקות שבאים במגע ישיר עם הפרשות מדרכי הנשימה של נושא המחלה".
סימני המחלה: בתחילת המחלה מופיעה דלקת בדרכי הנשימה המתבטאת בנזלת ובחום לא גבוה. בשלב זה, עלולים להופיע גם דלקת עיניים, דלקת אוזניים, שיעול וחוסר תאבון. במידה והמחלה מתפשטת לדרכי הנשימה התחתונה, יתכן שהשיעול יתגבר ויופיע קוצר נשימה המאופיין על ידי נשימה מהירה ומאומצת, כחלון סביב הפה ואי שקט או אדישות".
כמו שאתם מבינים זה לא עניין פשוט. ובגלל שמדובר בוירוס אין טיפול אנטיביוטי, רק תומך. זה אומר שכל הלילה עשינו אינהלציות והוא קיבל "חמצן סביבתי" (צינורית שאפשר לשים על הבגד או על המיטה). אבל באמצע הלילה עשינו רנטגן ריאות (שהיה בסדר גמור) ובבוקר קיבלנו גם חמצן. כל הלילה הוא היה מחובר למוניטור שצפצף בכל פעם שהחמצן ירד מתחת ל-90. הבעיה היא שהיה לו חמצן נמוך מההתחלה כך שזה די צפצף בלי הפסקה בחלק הראשון של הלילה, עד שהתרופות התחילו להשפיע.
מה שכן לאורך כל הדרך הילד היה מה שנקרא "חיוני". נתן לרופאים לבדוק אותו בכיף, צחק לאחיות, בכלל, האשפוז הזה עשה אותו חיית צומי. באה קבוצת סטאזריות לבקש להראות עליו בדיקה נוירולוגית - רפלקסים והתפתחות. אמרתי סבבה. טוב אז מבחינתו באה קבוצת בנות חביבה שמחאה כפיים בהתלהבות בכל פעם שהרופאה דיגדגה אותו ברגל או שהוא התהפך. היה גם ליצן רפואי חמוד שעשה לו בלון צורה וניגן לו במפוחית. האמת שהוא יכל גם לעשות ג'אגלינג ולהצית את עצמו - הילד מבחינתו היה מרותק לפרח שהיה לו על הכובע :-D בקיצור הרסו לי את הילד, הוא לא יכול שיעבור לידו מישהו (זר או משפחה) ולא יתייחס אליו איזה שתי דקות. זה מה שחסר לי, הוא עוד ירצה להיות שחקן כשיגדל :-)
גם בלילה הוא התנהג יפה למרות שהעירו אותו מלאאאאא. גם סבל באינהלציות אבל למד להתרגל. רוב הזמן הוא ישן עלי אבל אנחנו מאתמול בערב בבית והוא לא התקלקל נורא.. תמיד הרדמנו אותו עם לחישה טפיחה כך שזה עוזר לו לחזור לשגרה מהר.
חזרנו הביתה עם סאטורציות (זוכרים?) של 96, אבל עדיין יש חירחורים ו"חוטים" בריאה, אז אנחנו צריכים להמשיך עם האינהלציות, כל 4 שעות, וסירופ ועוד איזו תרופה. הרופאה מדברת על שבוע בבית, אבל אני מקווה שביום ראשון כבר יהיה שיפור ניכר.
אין ספק שזו היתה חוויה מטלטלת. מהרגע שהרופאה אמרה "מיון" החזקתי את עצמי לא לבכות, אבל במהלך האישפוז כבר הייתי רוב הזמן עסוקה או מנסה להשלים שעות שינה אז לא היה לי מתי לבכות. גם התרופות וגם השהות בחדר שם הפכה את הילד לדי תזזיתי, רק שלא כל הזמן יכולתי לצאת איתו החוצה אז נאלצתי למצוא לו עיסוקים אחרים וכאלה. אבל פוך וחמותי הצטרפו אלי במשמרות אז לפחות הצלחתי, נניח, לאכול צהריים, וגם לישון עם הילד במשך שעה וחצי (רצוף!!) לפני השיחרור כי חמותי טיפלה בניירות וכאלה.
בקיצור - העיקר שהחלק הקשה מאחורינו. אם כי צריך לקחת בחשבון ועכשיו אני צריכה להתמודד עם ההשלכות של היעדרות יומיים מהעבודה.. מזל שיש סופ"ש!!
נ.ב
אין ל- giantmicrobes בובת RSV, וגם לא דלקת ריאות. בושה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה