מה לימדנו את הילדים שלנו

יש לאחרונה דיבור על נושא החינוך, בעיקר אצלנו בגלל הנושא של הגן (פרטי, נשארנו בו עוד שנה כי טעינו). הגן מתהדר בתואר "דמוקרטי" למרות שהוא לא ממש מתאים לקטגוריה, וגם "זורם", שבמקרה הספציפי הזה נראה לי שהכוונה היא בעיקר "זורם החוצה, לחצר". השנה לצערי הגעתי למסקנה שהדרך היחידה לתאר את הגן הזה היא ב unschooling - שאני לא מאמינה בו בכלל. לצערי, מה שהתאים לארי בגיל שנתיים וחצי, עדיין מתאים לגיל שנתיים וחצי, ולא היה שום ניסיון להתאים תכנים ופעילות לילדי הקבוצה הבוגרת (3-4). למעשה רק הגדילו את הקבוצה הצעירה והכניסו ילדים בני פחות משנתיים, מה שאומר שרוב תשומת הלב והפעילות מופנית אליהם.

לא ידעתי מאיפה להתחיל לחפור את הנושא, אז נתחיל ממייל שקיבלתי מאחת האמהות בגן, שמייצג דעה של לא מעט הורים. כמו שאומרים על תוכניות טלוויזיה חדשות "התוכנית הכי טובה שאתם לא רואים", אז לפי דעתי הגישה שהיא מדברת עליה היא הגישה הכי נפוצה שאין לכם מושג עד כמה היא מוטעית. היא אומרת:

"בגנים אחרים שיצא לי להכיר, יש לילדים ולצוות הרבה פחות אפשרות תמרון והתאמה אישית לצרכי הילד. כמובן שלחופש הזה יש גם "מחיר" (בגן שלנו) בדמות פחות זמן המוקדש לפעילויות הדידקטיות, בייחוד בילדים שלא כ"כ מביעים רצון  לפעילויות מהסוג הזה.

בעיניי, דווקא היה טוב לילדה הפרטית שלי, לקבל שנה נוספת בה המיקוד הוא לא בתכנים הלימודיים אלא בדברים אחרים: בהקנייה של ערכים שהם בעיניי החשובים ביותר, כמו כבוד לסביבה, לחי, לצומח, וכן אינטראקציה חברתית שלא מתנהלת ב"ואקום"- לחזק את מי שזקוק לחיזוק, למתן את מי שנוטה להשתלט, ולאורך זמן, לסייע לכל ילד וילד לרכוש התנהגות חברתית טובה וחיובית יותר. כל הדברים האלה רחוקים מאוד מלהיות מובנים מאליהם".

נכון שהכול נשמע נורמאלי, הגיוני ומאוד נכון? נכון.שימו לב שהמילה הגסה פה, שנאמר, רק פעם אחת, היא "הדידקטיות".

להרבה הורים יש אמונה טפלה שכזו, שדידקטיות בגיל הגן זה פעולות חשבון ולימוד אותיות, וילדי הקט יושב ליד השולחן ועושה דפי עבודה בזמן ששאר חבריו צוהלים ונהנים בחצר. דידקטיות זה משרד החינוך המסריח ומורות שצועקות על הילדים או הגננת חוה עם ציפורניים עשויות היטב ויחסי אנוש עשויים קצת פחות. עכשיו, אני רוצה לספר לכם משהו. בגלל דעות קדומות כאלו, חברים, יש ילדים עצלנים. כן! אתם יודעים שאני אוהבת להיות קשוחה בדעותי, אז כן. 

כי דידקטיות זה לא רק החומר הנלמד, יש משהו שהוא הרבה מעבר. כשאני אומרת על הגן של הבן שלי שהם עצלנים, אני לא מתכוונת רק שלא עושים איתם פעילות לימודים שתואמת לגיל שלו, אלא שלא לומדים שם כלום בכלל. הגישה החופשית הזו, של "נמאס לך לעשות בצק אז לך לשחק בקוביות", היא רעה רעה רעה ומפריעה. ואני לא מדברת על ילד שישב רבע שעה על הבצק, אלא על זה שישב חמש דקות. למה הוא קם? האם לא נוח לו בידיים? האם הרעש בקבוצה מפריע לו להתרכז? האם הוא ניסה לעשות משהו ולא הצליח? כשאין גננת שיושבת ליד הילדים ועוקבת אחריהם, היא לא יכולה לדעת למה הוא קם. ואם היא לא יודעת - היא לא יכולה לעזור לו.
יום אחד כששאלתי את הגננת מה הם עשו, היא אמרה לי שהוא עבד מאוד יפה בבצק. שאלתי אותה אם הוא מצליח לעשות צורות כמו נחש או צמיד או שבלול או כדור. היא אמרה שהיא לא מלמדת אותם כאלו דברים (הוא בן 4!) כי היא לא מאמינה בזה. וכרגע הם בתקופה שהם נורא אוהבים לדפוק על הבצק, אז היא נותנת להם לדפוק על הבצק. אני נורא שמחה שהם נהנים לדפוק על הבצק, זה אחלה. אבל מה הלאה? מה עוד? ילדים בגיל הזה הם ספוגים סקרניים, ויכולים ואוהבים לקלוט מידע חדש במהירות. אולי אם תלמדי אותם לעשות נחש, הם יכנסו לתקופה שבה הם נורא נהנים לעשות נחשים.

כשילד לא לומד משהו חדש, הוא לא יכול לנסות אותו. הוא לא יכול לגלות על עצמו, שהוא יכול לעשות משהו חדש. 

בחצר הם כמובן לומדים דברים חדשים כל היום. הם לומדים לטפס ולחפור וללכת בשיווי משקל ולהתנדנד ולזרוק ומה לא. זה אחלה בעיני, זה אחד הדברים היותר חשובים בגן - החופש להתכרכש בחצר בלי שכל שניה יצעקו לך "תיזהר!" או "זה אסור". אבל זה לא יותר חשוב מלמידה בתוך הגן. כי מה הילד לומד מההבדלים בין הגן לחצר? שבפעילות פיזית הוא אלוף. שבטיפוסים הוא מצויין, בריצה הוא סופרמן ובהכנת קציצות חול הוא מלך. אבל בלמידה במפגש או משחק מודרך או סביב שולחן הוא כנראה לא כל כך טוב, וכנראה זה גם לא חשוב להיות בזה טוב, כי עובדה שמרשים לצאת ברגע שמבקשים.

אנחנו כל הזמן אומרים לו בבית - תנסה שוב ושוב עד שתצליח. אבל בגן כשהוא לא מצליח אומרים לו "לא חשוב". הוא כבר בן 4 אבל הגננת מלמדת ומדברת על דברים שהוא כבר שמע ויודע, ורוחו נודדת במפגשים ואז נוזפים בו שהוא לא מרוכז. אנחנו עובדים איתו בבית על הרבה דברים "דידקטים", אבל לעולם לא נוכל לספק לו תנאים כמו בגן - איך להתמודד עם הסחות הדעת של חברים, איך לעבוד איתם בצוות, איך לחכות בסבלנות גם אם אתה חמישי בתור, או מה לעשות כשאתה ממש, אבל ממש צריך את הצבע האדום והוא בדיוק אצל מישהו אחר שצריך אותו גם, ממש ממש.

יותר מידי הורים יותר מידי נזהרים מללמד את הילדים הקטנים שלהם דברים חדשים. "כי הם ילדים וצריכים לשחק". מה, זה סותר? ללמוד זה לא כיף? לדעת דברים ולהיות חכם זה לא נחשב? איפה כל האנשים שמתמרמרים על האפליה בין נשים וגברים וסודנים, בזמן שיותר מידי אנשים מלמדים את הילדים שלהם להיות טיפשים. טיפשים ומאושרים.

סליחה, עצלנים.  

ואחר כך, כששומעים על כל מיני ילדים לא מחונכים, אז אומרים ש"אין להם דרך ארץ" ו"הגננת שלנו שמה דגש על ערכי מוסר", וזאת בשעה שהרבה גננות שמות דגש על ערכי מוסר, אבל שום סיפורי צדקה ומצוות לא יעניינו ילד משועמם. הנה, תסתכלו על הנוער - הדברים הכי פסיכים אדיוטים ונוראים שהם עושים, הם עושים מתוך שיעמום. כי מסכנים, כל היום הם לומדים - וזה רע, ורק כשיוצאים מהלימודים - אפשר לעשות כיף. רוצים להאשים את מערכת החינוך? זה מאוד קל להאשים אותה, בעיקר אם נמשיך לשנן להם ולעצמנו שדידקטיות זה רע, ולשחק כדורגל זה כיף.

הבנתם את הלופ?
יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל אני אשמח לומר את זה בדיון. אז קדימה, תתדיינו.