נוסטלגיה זו מחלה קשה. זה דבר אחד להעלות זיכרונות בערב צחוקים ובדיחות פרטיות, ודבר אחר לגמרי לחוש את הצביטה הזו, כמו איבר פאנטום. כאב קצת כמו אבלות, על משהו שנגמר לפני שהספקת להיפרד בצורה מסודרת, והופ! נשארו רק הזיכרונות.
אני טיפוס מאוד נוסטלגי. אני מתגעגעת לתקופות בזמן שאני עוד חווה אותן. בגלל זה אני כותבת בלוגים כל הזמן. לפעמים אני קוראת סטטוסים שלי מלפני חודשיים בערגה. אין להכרזה הזו המשך משמעותי, כן? נוסטלגיה זה געגועים וגעגועים זה מצב מתמשך, constant craving. ואני חוששת שגם אם יתמזל מזלי + ישלמו לי כסף + לא תהיה לי ברירה אני לא אצליח לחזור לאותם מצבים ותקופות שממלאים לי את ההארד דיסק.
אני כבר לא יכולה לחזור לרקוד במועדונים שלי. ניסיתי את זה בגיל 25 בערך. אולי אפילו פחות.. בכל מקרה זה היה יותר מידי. אפילו שהלכנו לאותו מועדון ואפילו שהתלבשתי בערך אותו הדבר, המוזיקה היתה שונה, והילדים הפחידו אותי. באמת הפחידו אותי. פעם הייתי מחפשת פרצופים מוזרים בקהל. פתאום זה נהיה מין חלום פסיכודלי כזה בו כולם בוהים בך במבטים שופטים ומאשימים. טקילה בשקל כבר לא מוכרים. בחדר אייטיז השמיעו את האייטיז הלא נכון. בחדר המרכזי היו שירים משונים, ולא היה שום סיכוי לדפוק את הראש עם רייג' אגיינסט דה משין בסוף הערב. זה פשוט לא יקרה יותר, הדברים האלו. אני מתה לרקוד אבל הסיכוי היחיד שלי לחזור ולרקוד כמו פעם יהיה רק בחתונה ממש, אבל ממש ממש טובה. בקיצור אין סיכוי כל החברים שלנו נשואים כבר ואף אחד מהם לא אהב את המועדונים האלו כמוני.
כן בטח אפשר לפתוח מועדון כזה לחבר'ה בני 30 פלוס, אבל ת'כלס כולם יתקעו בעבודה או לא ימצאו בייביסיטר ויבריזו. יאלללההההההה לכו ת'חפשו.
אני כבר לא יכולה לחזור להיות סטלנית. ת'כלס. זהו חתמתי על תיק האמא לילדים, מעכשיו עצם הדיבור על הנושא זה עילה למחלקת רווחה. אבל היה כיף להיות סטלנית. קצת פחות כיף להשתייך לתת תרבות הזו, שיש לה סטיגמה ניאדרתלית ובצדק. סטלנים זה עם של עצלנים. המקסימום שאתה יכול להביא את עצמך לעשות זה עוד ג'וינט. בזמן שאתה מעשן אותו עולים לך 1001 רעיונות לעתיד טוב יותר. אתה ישן מצויין בלילה עם כל החלומות האלו, אבל חיי חרא ביום, כשאתה מתעורר. לפחות עד הישיבה הבאה כמובן. אני כבר לא יכולה לעשות את זה. אני ארגיש פאטתית. במקום לחרוז בדיחות איומות, אני אכנס ללופ של מחשבות נוסטלגיות או דיכאוניות, ואפילו לא אספיק להנות מהעניין כי כמו שאני מכירה את עצמי - שתי שאכטות ואני נרדמת בישיבה זקופה.
התיק של הילדים גם מפריע לי לחזור לתקופה של הדיכאון. אני ממש ממש ממש רוצה לבדוק מה יקרה אם אני אכנס למיטה ליומיים ולא אצא ממנה אלא להשתין. ניסיתי את זה לא מזמן... היה לי וירוס קיבה מזעזע וייחלתי לעצמי למות ביסורים כי זה הרגיש לי כמו הקלה. חושבים שקיבלתי פס מהילדים? זובי. נאלצתי להישבע שיהיה בסדר ועוד מעט אני ארגיש ממש טוב והצלחתי להעביר את התינוק ששקל אז 4.5 קילו מחדר לחדר בלי להתעלף. הצלחה מסחררת!
בקיצור הכי קרוב שהצלחתי להגיע לשנות נעורי הפרועות היתה בהופעה של איפה הילד, זמן סוכר. את האלבום הזה תמיד אהבתי, את הלהקה קצת פחות. מה שבטוח זה שלא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד הופעה של הקספרים.. וגם מוניקה סקס די חמודים. בקיצור, הכל פה זה שקר גס. בצעירותי החומר החם היה להקות רוק שלא טרחו להגיע לפה להופעה. יצא לי לראות קצת הופעות מקומיות בפסטי-שלוכים ואני מוכנה להישבע שגם הייתי פעם אחת בבארבי.
אבל זה לא חשוב, באמת, זה לא חשוב. השירים הם נוף ילדותינו. הקהל היה אסופת אנשים שלא היכרתי אבל די ברור היה שאנחנו באותו גיל ובטח עברנו את אותם דברים. חנאנות יותר, חנאנות פחות. נהניתי בהופעה הזו כמו שלא נהניתי כבר הרבה זמן, ובעצם - מתי בפעם האחרונה בכלל יצא לי לחוות משהו בסדר גודל הזה?
ודווקא שם בתוך הקהל הזה שהרגשתי הכי שייכת אליו, בכל פעם שהגיטרות סימנו את השיר הבא שיעיף אותנו אחורה, חיפשתי בעיניים את כולם. את כל החבר'ה. את החברות שהבריזו לי, שהיה להן מבחן או לא היה להן כוח. וגם את החבר'ה שאני כבר לא בקשר איתם, שחלק מהם בכלל לא סבלתי, (וחלק לא סבלו אותי אולי) אבל אין מה לעשות והם תקועים לי בזיכרון עכשיו - היינו סטלנים ביחד ויצאנו למועדונים ביחד והיכרנו בתקופות של סבבה ושל דיכאון ואז התפצלנו כי פג תוגפנו. ואין לי בעיה עם זה! חס וחלילה עכשיו מלערבב שמחה בשמחה. אבל באותו רגע של קפיצה אחורה בזמן - הם היו חסרים לי. לא הם כמו המהות שלהם.
ככה זה, נוסטלגיה. פאנטום, קרייבינג.
עדיף להשאיר את זה ככה.
אני טיפוס מאוד נוסטלגי. אני מתגעגעת לתקופות בזמן שאני עוד חווה אותן. בגלל זה אני כותבת בלוגים כל הזמן. לפעמים אני קוראת סטטוסים שלי מלפני חודשיים בערגה. אין להכרזה הזו המשך משמעותי, כן? נוסטלגיה זה געגועים וגעגועים זה מצב מתמשך, constant craving. ואני חוששת שגם אם יתמזל מזלי + ישלמו לי כסף + לא תהיה לי ברירה אני לא אצליח לחזור לאותם מצבים ותקופות שממלאים לי את ההארד דיסק.
אני כבר לא יכולה לחזור לרקוד במועדונים שלי. ניסיתי את זה בגיל 25 בערך. אולי אפילו פחות.. בכל מקרה זה היה יותר מידי. אפילו שהלכנו לאותו מועדון ואפילו שהתלבשתי בערך אותו הדבר, המוזיקה היתה שונה, והילדים הפחידו אותי. באמת הפחידו אותי. פעם הייתי מחפשת פרצופים מוזרים בקהל. פתאום זה נהיה מין חלום פסיכודלי כזה בו כולם בוהים בך במבטים שופטים ומאשימים. טקילה בשקל כבר לא מוכרים. בחדר אייטיז השמיעו את האייטיז הלא נכון. בחדר המרכזי היו שירים משונים, ולא היה שום סיכוי לדפוק את הראש עם רייג' אגיינסט דה משין בסוף הערב. זה פשוט לא יקרה יותר, הדברים האלו. אני מתה לרקוד אבל הסיכוי היחיד שלי לחזור ולרקוד כמו פעם יהיה רק בחתונה ממש, אבל ממש ממש טובה. בקיצור אין סיכוי כל החברים שלנו נשואים כבר ואף אחד מהם לא אהב את המועדונים האלו כמוני.
כן בטח אפשר לפתוח מועדון כזה לחבר'ה בני 30 פלוס, אבל ת'כלס כולם יתקעו בעבודה או לא ימצאו בייביסיטר ויבריזו. יאלללההההההה לכו ת'חפשו.
אני כבר לא יכולה לחזור להיות סטלנית. ת'כלס. זהו חתמתי על תיק האמא לילדים, מעכשיו עצם הדיבור על הנושא זה עילה למחלקת רווחה. אבל היה כיף להיות סטלנית. קצת פחות כיף להשתייך לתת תרבות הזו, שיש לה סטיגמה ניאדרתלית ובצדק. סטלנים זה עם של עצלנים. המקסימום שאתה יכול להביא את עצמך לעשות זה עוד ג'וינט. בזמן שאתה מעשן אותו עולים לך 1001 רעיונות לעתיד טוב יותר. אתה ישן מצויין בלילה עם כל החלומות האלו, אבל חיי חרא ביום, כשאתה מתעורר. לפחות עד הישיבה הבאה כמובן. אני כבר לא יכולה לעשות את זה. אני ארגיש פאטתית. במקום לחרוז בדיחות איומות, אני אכנס ללופ של מחשבות נוסטלגיות או דיכאוניות, ואפילו לא אספיק להנות מהעניין כי כמו שאני מכירה את עצמי - שתי שאכטות ואני נרדמת בישיבה זקופה.
התיק של הילדים גם מפריע לי לחזור לתקופה של הדיכאון. אני ממש ממש ממש רוצה לבדוק מה יקרה אם אני אכנס למיטה ליומיים ולא אצא ממנה אלא להשתין. ניסיתי את זה לא מזמן... היה לי וירוס קיבה מזעזע וייחלתי לעצמי למות ביסורים כי זה הרגיש לי כמו הקלה. חושבים שקיבלתי פס מהילדים? זובי. נאלצתי להישבע שיהיה בסדר ועוד מעט אני ארגיש ממש טוב והצלחתי להעביר את התינוק ששקל אז 4.5 קילו מחדר לחדר בלי להתעלף. הצלחה מסחררת!
בקיצור הכי קרוב שהצלחתי להגיע לשנות נעורי הפרועות היתה בהופעה של איפה הילד, זמן סוכר. את האלבום הזה תמיד אהבתי, את הלהקה קצת פחות. מה שבטוח זה שלא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד הופעה של הקספרים.. וגם מוניקה סקס די חמודים. בקיצור, הכל פה זה שקר גס. בצעירותי החומר החם היה להקות רוק שלא טרחו להגיע לפה להופעה. יצא לי לראות קצת הופעות מקומיות בפסטי-שלוכים ואני מוכנה להישבע שגם הייתי פעם אחת בבארבי.
אבל זה לא חשוב, באמת, זה לא חשוב. השירים הם נוף ילדותינו. הקהל היה אסופת אנשים שלא היכרתי אבל די ברור היה שאנחנו באותו גיל ובטח עברנו את אותם דברים. חנאנות יותר, חנאנות פחות. נהניתי בהופעה הזו כמו שלא נהניתי כבר הרבה זמן, ובעצם - מתי בפעם האחרונה בכלל יצא לי לחוות משהו בסדר גודל הזה?
ודווקא שם בתוך הקהל הזה שהרגשתי הכי שייכת אליו, בכל פעם שהגיטרות סימנו את השיר הבא שיעיף אותנו אחורה, חיפשתי בעיניים את כולם. את כל החבר'ה. את החברות שהבריזו לי, שהיה להן מבחן או לא היה להן כוח. וגם את החבר'ה שאני כבר לא בקשר איתם, שחלק מהם בכלל לא סבלתי, (וחלק לא סבלו אותי אולי) אבל אין מה לעשות והם תקועים לי בזיכרון עכשיו - היינו סטלנים ביחד ויצאנו למועדונים ביחד והיכרנו בתקופות של סבבה ושל דיכאון ואז התפצלנו כי פג תוגפנו. ואין לי בעיה עם זה! חס וחלילה עכשיו מלערבב שמחה בשמחה. אבל באותו רגע של קפיצה אחורה בזמן - הם היו חסרים לי. לא הם כמו המהות שלהם.
ככה זה, נוסטלגיה. פאנטום, קרייבינג.
עדיף להשאיר את זה ככה.
מרגשת.
השבמחקחיבוק.
כיף לקרוא אותך שוב:-)