פתאום נזכרתי בספר.
סתם ספר, שמעולם לא היה שלי אפילו - נדמה לי שקראתי אותו אצל דודה שלי. ספר משעשע, אני נזכרת בו מידי פעם אבל עדיין לא הצלחתי למצוא אותו בשום מקום, וגם חיפוש בגוגל לא העלה שום רמז. אולי אני לא זוכרת טוב את שמו... לא משנה, אספר לכם עליו בהמשך.
בכל מקרה, תוך כדי חיפוש, נזכרתי בחנות ההיא בה מצאנו לפני שנה המון ספרים אבודים. היינו בנופש בכפר גלעדי, ובמקום לטייל באיזור חיכינו שחנות הספרים של הקיבוץ תיפתח, ואז התיישבנו שם והצהבנו בין הערמות. לא זכרתי את שם החנות, אבל ידעתי שהקימה אותה אישה בשם תורה שרייבר - שם שקשה לשכוח. וגם זכרתי שיש להם אתר, ואפילו האינדקס כבר גדל בנתיים. לצערי, את הספר שחיפשתי ~עדיין~ לא מצאתי, אבל...
ספרים אצלי זה כמו ריח או טעם, כשאני נתקלת בספר ישן ומוכר, בלוטת הזיכרון מתחילה להבהב ולזמר כמו צעצוע סיני. אני נזכרת במגע של הכריכה והמקום בו ישבתי לקרוא אותו ומה היה מסביבי באותו רגע ומה היה מזג האוויר. זה מה שקרה לי כשנתקלתי בספר הזה. היו לי כמה ספרים מהסדרה הזו. הם ליוו אותי במשך שנים, כבר ידעתי אותם בעל פה ובכל זאת חזרתי אליהם מידי פעם. אין לי מושג מה כתוב בהם, אבל הכי הכי אני זוכרת את המגע של הכריכה, וכל כך בוער לי ללטף אותה שוב.
למדתי לקרוא בגיל מאוד צעיר. וברגע שהבנתי את הפרנציפ - כבר קראתי הכול. אני עוד זוכרת את עצמי יושבת בחדר ספריה בגן החובה, חדר שנראה לי ענק באותו זמן (ואני מתה לקפוץ לבקר שם כדי לגלות מה הגודל האמיתי שלו) עוברת ספר ספר ומשתעממת נורא. כי כל הספרים היו תינוקיים - שורה בעמוד. מילה לתמונה, תירס חם, בים בם בם. וכבר קראתי אותם אלף פעם. החדר אמנם היה גדול אבל לא היו בו הרבה ספרים... לעומת הספריה בגן של הבן שלי, שהיא די קטנה אבל איזה מבחר... אם הייתי בגן הזה לא הייתי יוצאת משם. בכל מקרה, בסוף ישבתי לקרוא משהו של קישקשתא. עד היום אני לא סובלת אותו.
נמשיך עם קטלוג הספרים הישנים. אני מדפדפת לי להנאתי, ופתאום נופלת מהכסא
אל תצחקו - חרשתי על הספר הזה. אם יש משהו שהוא מזכיר לי - זה את הבית של סבתא ברוניה. שולחן הפורמייקה במטבח, ולוקשלייך עם יוך (מרק עוף עם אטריות) חם וטרי. אוויר קריר נכנס מהמרפסת, ואני קוראת תוך כדי אכילה ונשארת גם למנה שניה. אל תשאלו אותי מה למדתי מהספר הזה.. למרות שלמדתי הרבה. אני רק כמעט זוכרת מה שכתוב שם, כמו שברי חלום עדין. אולי כשאקרא אותו שוב אזכר, כרגע, כל מה שעולה לי בראש זה דפים צהבהבים עם איורים בשחור לבן וכתמים של מרק.
מעניין כמה קטנה הייתי כשהיה לי את הספר הזה... אני מרגישה שאני חייבת אותו! חייבת! חייבת! חייבת לדעת מה מסתתר בתוכו, אילו שירי ילדות.. אילו תמונות.. אבל הוא אזל מהמלאי, ועכשיו יש לי כאבי פאנטום באצבעות.
וכל אלו היו רק ה build up. בדרך נתקלתי בעוד ספרים שעשו לי קווצ' קטן בלב.
וכמובן שתוך כדי התחלתי לחשוב על עוד ספרים אבודים.. ומשהו ככה דגדג לי בראש.. זיכרון ישן מתקופה של יומנים. הייתי חייבת לבדוק, זכרתי שזה ספר של סמדר שיר, שאמנם ליוותה את הספריה שלי מגיל צעיר - אבל זה עדיין לא אומר שאני סובלת אותה. מצאתי את שם הספר, חיפשתי אותו בגוגל, לחצתי על הלינק וקיבלתי תמונה
הפעם לא נפלתי, פשוט בכיתי. אין דרך להסביר כמה פעמים קראתי את הספר הזה, ואת החלק השני שלו. ויותר מכל אני זוכרת, שבאחד מהם היה סיפור על חתולה שמתה, ובספר השני - על כלב שמת. ופעם אחת רציתי לסחוט מאמא שלי משהו וידעתי שאני צריכה לבכות, אז הלכתי וקראתי את אחד הסיפורים האלו, כי הם אוטומאטית היו לוחצים לי על בלוטת הדמעות.
אז כן, קניתי כמה ספרים ישנים.. לאו דווקא את מה שהראתי לכם כאן. כבר לפני שנים החלטתי לשחזר את ספריית הילדות שלי.. שלא נשאר ממנה שום דבר. לא שאני משקיעה בזה כסף וזמן כמו איזו אובססיבית, אבל כשמזדמן לי - אני לא מוותרת. ההשגים הגדולים שלי היו "בן המלך והעני" ו"הלב" בכריכה ישנה, "אני ברק" האלמותי - עד שהגענו לפני חנות הספרים הזו שם מצאתי את "דוד לי חוד לי" שהוא כל כך ישן שכבר שכחתי שאהבתי אותו, וגם, אחרי שנים רבות של חיפושים, הגעתי לספר של "הפריכולים". זו היתה סדרה של שלושה ספרים שמעולם לא היו הצלחה אדירה. וגם אני אהבתי אותם באופן בינוני חוץ מאחד מהם, שאותו אהבתי במיוחד. והנה! אתמול במהלך שיטוטי פתאום קלטתי שעומד מולי "לאן נעלם הירוק". תמים ושליו כאילו אני לא מחפשת אותו כבר 20 שנה. נכון שאני עוד לא בוכה ממנו, אבל מה שממש ממש חסר לי עכשיו זה ללכת לקבר של הסבתא השניה שלי, סבתא מאמא, לטלטל אותה ולקרוא בהתרגשות "סבתא! מצאתי עוד ספר של הפריכולים! מצאתי!" היא כבר תבין על מה מדובר.
ובכל מקרה, התאפקתי גם מלקנות את "דבר לילדים" - שהוא באמת היסטוריה, וליווה אותי בכיתה א' או ב'מתחת לשולחן, בזמן שהמורה לימדה איך לקרוא בלי ניקוד (חחחח) אז צריך לעשות לו כבוד, לא? נו טוב, נשמור את זה לפעם הבאה.
והספר הראשון שחיפשתי, ושהתחיל את כל הבלאגן, הוא ספר דק וישן שכנראה קראו לו "השמש שלא רצתה לשקוע" או "היום בו השמש לא שקעה" או "השמש שלא רצתה ללכת לישון" או משהו כזה. וכן, מסופר בו על השמש שהחליטה שלא בא לה ללכת לישון, וכולם היו מבולבלים מאוד בגלל העניין הזה. הילדים לא עלו הביתה כי אמרו להם לעלות בשקיעה.. העוגיות בתנור נשרפו כי איזו אישה היתה מטומטמת מספיק להחליט שצריך להוציא אותן "בערב" ולא הסתכלה בשעון :-P ועוד סיפורים טיפשים כאלו. אני די בטוחה שזה היה ספר ישראלי. אם מישהו מכיר.. אני אשמח לטיפ.
היום הולדת שלי אמנם רק ביוני, אבל נראה לי שאני אבקש יום חופש, ואלך לשבת באיזו חנות ספרים משומשים, ואקרא שם עד הלילה, ספרים שכבר קראתי אלף פעם.
ממש כמו פעם.
סתם ספר, שמעולם לא היה שלי אפילו - נדמה לי שקראתי אותו אצל דודה שלי. ספר משעשע, אני נזכרת בו מידי פעם אבל עדיין לא הצלחתי למצוא אותו בשום מקום, וגם חיפוש בגוגל לא העלה שום רמז. אולי אני לא זוכרת טוב את שמו... לא משנה, אספר לכם עליו בהמשך.
בכל מקרה, תוך כדי חיפוש, נזכרתי בחנות ההיא בה מצאנו לפני שנה המון ספרים אבודים. היינו בנופש בכפר גלעדי, ובמקום לטייל באיזור חיכינו שחנות הספרים של הקיבוץ תיפתח, ואז התיישבנו שם והצהבנו בין הערמות. לא זכרתי את שם החנות, אבל ידעתי שהקימה אותה אישה בשם תורה שרייבר - שם שקשה לשכוח. וגם זכרתי שיש להם אתר, ואפילו האינדקס כבר גדל בנתיים. לצערי, את הספר שחיפשתי ~עדיין~ לא מצאתי, אבל...
ספרים אצלי זה כמו ריח או טעם, כשאני נתקלת בספר ישן ומוכר, בלוטת הזיכרון מתחילה להבהב ולזמר כמו צעצוע סיני. אני נזכרת במגע של הכריכה והמקום בו ישבתי לקרוא אותו ומה היה מסביבי באותו רגע ומה היה מזג האוויר. זה מה שקרה לי כשנתקלתי בספר הזה. היו לי כמה ספרים מהסדרה הזו. הם ליוו אותי במשך שנים, כבר ידעתי אותם בעל פה ובכל זאת חזרתי אליהם מידי פעם. אין לי מושג מה כתוב בהם, אבל הכי הכי אני זוכרת את המגע של הכריכה, וכל כך בוער לי ללטף אותה שוב.
למדתי לקרוא בגיל מאוד צעיר. וברגע שהבנתי את הפרנציפ - כבר קראתי הכול. אני עוד זוכרת את עצמי יושבת בחדר ספריה בגן החובה, חדר שנראה לי ענק באותו זמן (ואני מתה לקפוץ לבקר שם כדי לגלות מה הגודל האמיתי שלו) עוברת ספר ספר ומשתעממת נורא. כי כל הספרים היו תינוקיים - שורה בעמוד. מילה לתמונה, תירס חם, בים בם בם. וכבר קראתי אותם אלף פעם. החדר אמנם היה גדול אבל לא היו בו הרבה ספרים... לעומת הספריה בגן של הבן שלי, שהיא די קטנה אבל איזה מבחר... אם הייתי בגן הזה לא הייתי יוצאת משם. בכל מקרה, בסוף ישבתי לקרוא משהו של קישקשתא. עד היום אני לא סובלת אותו.
נמשיך עם קטלוג הספרים הישנים. אני מדפדפת לי להנאתי, ופתאום נופלת מהכסא
אל תצחקו - חרשתי על הספר הזה. אם יש משהו שהוא מזכיר לי - זה את הבית של סבתא ברוניה. שולחן הפורמייקה במטבח, ולוקשלייך עם יוך (מרק עוף עם אטריות) חם וטרי. אוויר קריר נכנס מהמרפסת, ואני קוראת תוך כדי אכילה ונשארת גם למנה שניה. אל תשאלו אותי מה למדתי מהספר הזה.. למרות שלמדתי הרבה. אני רק כמעט זוכרת מה שכתוב שם, כמו שברי חלום עדין. אולי כשאקרא אותו שוב אזכר, כרגע, כל מה שעולה לי בראש זה דפים צהבהבים עם איורים בשחור לבן וכתמים של מרק.
מעניין כמה קטנה הייתי כשהיה לי את הספר הזה... אני מרגישה שאני חייבת אותו! חייבת! חייבת! חייבת לדעת מה מסתתר בתוכו, אילו שירי ילדות.. אילו תמונות.. אבל הוא אזל מהמלאי, ועכשיו יש לי כאבי פאנטום באצבעות.
וכל אלו היו רק ה build up. בדרך נתקלתי בעוד ספרים שעשו לי קווצ' קטן בלב.
וכמובן שתוך כדי התחלתי לחשוב על עוד ספרים אבודים.. ומשהו ככה דגדג לי בראש.. זיכרון ישן מתקופה של יומנים. הייתי חייבת לבדוק, זכרתי שזה ספר של סמדר שיר, שאמנם ליוותה את הספריה שלי מגיל צעיר - אבל זה עדיין לא אומר שאני סובלת אותה. מצאתי את שם הספר, חיפשתי אותו בגוגל, לחצתי על הלינק וקיבלתי תמונה
הפעם לא נפלתי, פשוט בכיתי. אין דרך להסביר כמה פעמים קראתי את הספר הזה, ואת החלק השני שלו. ויותר מכל אני זוכרת, שבאחד מהם היה סיפור על חתולה שמתה, ובספר השני - על כלב שמת. ופעם אחת רציתי לסחוט מאמא שלי משהו וידעתי שאני צריכה לבכות, אז הלכתי וקראתי את אחד הסיפורים האלו, כי הם אוטומאטית היו לוחצים לי על בלוטת הדמעות.
אז כן, קניתי כמה ספרים ישנים.. לאו דווקא את מה שהראתי לכם כאן. כבר לפני שנים החלטתי לשחזר את ספריית הילדות שלי.. שלא נשאר ממנה שום דבר. לא שאני משקיעה בזה כסף וזמן כמו איזו אובססיבית, אבל כשמזדמן לי - אני לא מוותרת. ההשגים הגדולים שלי היו "בן המלך והעני" ו"הלב" בכריכה ישנה, "אני ברק" האלמותי - עד שהגענו לפני חנות הספרים הזו שם מצאתי את "דוד לי חוד לי" שהוא כל כך ישן שכבר שכחתי שאהבתי אותו, וגם, אחרי שנים רבות של חיפושים, הגעתי לספר של "הפריכולים". זו היתה סדרה של שלושה ספרים שמעולם לא היו הצלחה אדירה. וגם אני אהבתי אותם באופן בינוני חוץ מאחד מהם, שאותו אהבתי במיוחד. והנה! אתמול במהלך שיטוטי פתאום קלטתי שעומד מולי "לאן נעלם הירוק". תמים ושליו כאילו אני לא מחפשת אותו כבר 20 שנה. נכון שאני עוד לא בוכה ממנו, אבל מה שממש ממש חסר לי עכשיו זה ללכת לקבר של הסבתא השניה שלי, סבתא מאמא, לטלטל אותה ולקרוא בהתרגשות "סבתא! מצאתי עוד ספר של הפריכולים! מצאתי!" היא כבר תבין על מה מדובר.
ובכל מקרה, התאפקתי גם מלקנות את "דבר לילדים" - שהוא באמת היסטוריה, וליווה אותי בכיתה א' או ב'מתחת לשולחן, בזמן שהמורה לימדה איך לקרוא בלי ניקוד (חחחח) אז צריך לעשות לו כבוד, לא? נו טוב, נשמור את זה לפעם הבאה.
והספר הראשון שחיפשתי, ושהתחיל את כל הבלאגן, הוא ספר דק וישן שכנראה קראו לו "השמש שלא רצתה לשקוע" או "היום בו השמש לא שקעה" או "השמש שלא רצתה ללכת לישון" או משהו כזה. וכן, מסופר בו על השמש שהחליטה שלא בא לה ללכת לישון, וכולם היו מבולבלים מאוד בגלל העניין הזה. הילדים לא עלו הביתה כי אמרו להם לעלות בשקיעה.. העוגיות בתנור נשרפו כי איזו אישה היתה מטומטמת מספיק להחליט שצריך להוציא אותן "בערב" ולא הסתכלה בשעון :-P ועוד סיפורים טיפשים כאלו. אני די בטוחה שזה היה ספר ישראלי. אם מישהו מכיר.. אני אשמח לטיפ.
היום הולדת שלי אמנם רק ביוני, אבל נראה לי שאני אבקש יום חופש, ואלך לשבת באיזו חנות ספרים משומשים, ואקרא שם עד הלילה, ספרים שכבר קראתי אלף פעם.
ממש כמו פעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה