פעם, אם הייתם שואלים אותי "איך עבר הלילה", הייתי מסתכלת עליכם בתימהון ועונה "מה מה, ישנתי! מה". אך היום, לא עוד. מאז שאני אם עברייה, כל לילה צופן בחובו אופציה לפוסט. בחיי! זה מרגש.
אתמול למשל, הלכתי לישון בשלוש בבוקר, או קצת אחרי. ולמה? או, אז יפה ששאלתם. כי הילד לא ישן בגן כמו שצריך ונרדם בחמש וחצי בערב ואני איתו, במיטה שלנו. בשמונה התעוררתי (6 שיחות שלא נענו) והעברתי אותו למיטה שלו. בחצות וחצי, ברגע שהכנסתי את הבוהן מתחת לשמיכה, הוא התעורר. תקעתי לו בקבוק והוא נרדם. ואז התעורר שוב. ואז ביליתי את כל הלילה בניסיון להרדים אותו שוב.
זה עבד, לסירוגין. רוב הזמן עמדתי מעל המיטה שלו ועשיתי "ששששש" מתוך שינה. שעתיים וחצי שהוא כמעט נרדם. ממש, עוד שניה, הנה! זה כמעט קרה. אבל בעצם לא. בדרך נמאס לי והתחלתי להחליף לו חיתול, לעשות לו אינהלציות, להרדים אותו בידיים וכולי וכולי. גורנישט. הילד ער. מת לישון אך ערני כינשוף.
בשלב מסויים, תוך כדי דימדומי שינה, הוא התחיל למחוא כפיים. מאוד התרגשתי, בכל זאת – פעם ראשונה, ציון דרך בהתפתחות והכול. אבל דחילק – שתיים בלילה! בוא נשמור את הרגעים היפים האלו לפעם אחרת, למשל.. לא יודעת.. לבוקר אולי?
טוב, בסוף הוא נרדם. האורלוגין קרא 3 פעמים ואני יצאתי למרפסת לעשן סיגריה ולתלות את עצמי על העציץ הקרוב.
חזרתי למיטה, הכנסתי את הבוהן חרישית, ואז עוד אצבע, וברך, ומרפק ואוזניים ו... הופ! הוא התעורר.
בשלב זה סימנתי וי על "הילד נרדם עצמאית במיטתו", לקחתי אותו למיטה שלנו ושם הוא ישן כמו אבן עד 7 בבוקר.
מ–ה–מ–ם
והיום היה יום סבתות בגן ואמא שלי היתה מאוד מאושרת. הילד קצת פחות, כי הוא לא מת על אירועים המונים (כמו האמא שלו, אגב). לאורך כל המסיבה הוא היה המום ומבוהל וכשהגענו הביתה הוא היה כל כך מאושר שהבריק באלף תעלולים. או כמו שאמא שלי אומרת: "זה חתיכת פרחח".
העיקר שבזמן שהכנתי לו בקבוק של לפני השינה הוא הדגים לה את הכפיים שהוא למד בלילה. על פי בקשתה!
הילד גאון. שמישהו יתקשר לעיתונות.
ואם אתם שואלים את עצמכם, אז בשבע וחצי הוא התעלף במיטה אחרי מנה יפה של דייסת שוקולד.
תחזיקו לי אצבעות שהלילה הזה יעבור בשלום.
אה, יופי באמת. מזל שהיו לך ארכיונים בבלוגים אחרים אחרת הייתי מתה.
השבמחקתשמעי, הגעתי למסקנה שכלב שמפחד מברקים ורעמים זה קצת כמו ילד. הוא לא נרדם כל הלילה ואוכל עוזר להרגיע אותו.