לחץ חברתי

שתדעו לכם שאני ממש טובה בלתת עצות-לחיים לכל מי שמבקש, אבל בליישם אותן בעצמי אני ממש גרועה. האם זה אומר שיש לי את הנתונים הבסיסיים להיות קואצ'רית מצויינת?

זו היתה דרכי להתנצל על המחסור בעידכונים למרות שנדרתי בכותל לכתוב פוסט לפחות פעם בשבוע.

אז מה היה לנו?

השבוע גיליתי שלספר לאנשים שפיטרו אותך זה שווה ערך להודעה שאמא שלך מתה, או משהו. אפילו אנשים שלא חשבתי שסובלים אותי הפגינו תצוגת רחמים שלא היתה מביישת מקוננות מרוקאיות בלוויה.

אבל ברצינות - זה באמת עצוב. לא רק בגלל המצב בשוק, אלא בגלל שאני עובדת במקום המחורבן הזה פאקינג הרבה זמן, ופיטרו אותי בדרך די מזעזעת. בהתחלה, כמובן. נאלצתי לנזוף בבוס שלי קשות על התנהגותו ובבוקר למחרת היתה לנו שיחה פיטורין ראויה, מכובדת וחברית. אני לא כועסת על זה שפיטרו אותי. לגלות לכם סוד? במשך הרבה זמן שילמו לי הרבה כסף עבור כלום שעות שאני נותנת עקב היותי אמא. כבר חצי שנה שאני מכינה את המשפחה נפשית לעובדה שהשמחה הזו לא תימשך עוד הרבה זמן, והנה, החוקים החדשים נכנסו לתוקף ואני קיבלתי אולטימטום - או 9 שעות מהמשרד או כלום. אני אגלה לכם עוד משהו - לא ממש ממש ממש רציתי להמשיך לעבוד פה, אז.. לא מאיימים על יונה בזין! ועוד לפני שנתתי לבוס שלי הזדמנות לכפר על מעשיו כבר היה לי ראיון עבודה מוצלח עם תוצאות חיוביות. אז.. נא לכם ונא לכם.

ואגב הכנה נפשית למשפחה.. בערב הראשון אחרי הבשורה הייתי במצב עלבון מתקדם ומאוד רציתי לבכות, אבל האגו המנופח שלי לא הניח לי, וגם לא הטרוריסט שאני מגדלת בבית ושדורש ממני כוחות נפשיים סביב השעון. רחמים עצמיים? רק אחרי 8 בערב, תודה. למזלי פוך הגיע מאוחר מהעבודה אז הצלחתי לדבר לפחות עם 3 חברות שניחמו וחיזקו אותי נפשית. כשהוא סוף סוף הגיע משכתי אותו לכיוון סיגריה במרפסת והתחלתי עם הבשורות הטובות, שהנה, מצאתי פיתרון לחודש אוגוסט האבוד.
בשתי הדקות הראשונות הוא היה המום. אחר כך הוא ריחם עלי מאוד, ואז הוא נכנס לפאניקה. גברים, הם כל כך צפויים!
גם אמא שלו צפוייה למדי. אנחנו נמצאות עכשיו בסוג של סיכסוך מסתבר (היא התחילה, לי אין כוח לדרמות אבל בכל זאת ניגררתי) ולכן היא הרשתה לעצמה לדלג על כל השלבים ולהיכנס ישר לפאניקה. הווה אומר - לתאר לי את חיי בזמן הקרוב, כמו שהיא רואה אותם (את תצטרכי לקום בחמש בבוקר! לעבוד בשתי עבודות! אני גידלתי שלושה ילדים! את לא מבינה כלום מהחיים שלך!).

לא נעים לי להרוס לה את התוכניות, אבל אני אישית מאמינה שבשנותיו הרכות של בני הבכור אני ממש לא מתכוונת לבנות לעצמי קריירה משגשגת. אני כן מתכוונת לעבוד ולהביא כסף הביתה, אבל אין מצב שאני מוותרת על התענוג של להוציא אותו מהגן ולהתיש אותו פיזית עד שעת השינה. זו הבחירה שעשיתי עם החיים שלי ואני שלמה איתה. גם אם זה אומר שאצטרך לחיות עם חמות שמזועזעת מאורח חיי הקלוקל.

שיהיה ברור - אני אוהבת לעבוד. אני גם מאוד מוכשרת מיינד יו, ויכולה לעשות המון דברים. אבל רצה הגורל ואני אמא וזה מה שחשוב לי כרגע. אם ירצה הגורל ואני אצליח למצוא עבודה מאתגרת ומספקת למרות שהיא מסתיימת בסביבות שלוש וחצי בצהריים - אשריי. אם לא, אז לא. פאק איט, נלך לעבוד בסלקום. אם לא הייתי אמא, הנושא בכלל לא היה על הפרק. הייתי ממשיכה לעבוד כאן, אבל בתפקיד הרבה יותר מאתגר, ומעיפה פרוייקטים לשמיים. אבל בגלל שאין לי את האפשרות הזו אני סתם נרקבת בתפקיד די שולי, וזה מבאס, למרות שאני ממש טובה בו.

לסיכום: זה מה יש ועם זה ננצח. וויש מי לאק ואני מקווה שבחודש הקרוב יקרו שני דברים: א. בבלוג הזה יהיו לפחות עוד שני עידכונים, ו-ב. אני אוכל לספר לכם שמצאתי עבודה חדשה ומדהימה.