אתמול הלכנו בפעם הראשונה מהגן הביתה, ברגל.
זה התחיל בגלל הגינה הקטנה שליד הגן. הילד, שכנראה לא היה עייף מספיק (באמת צריך לדבר עם הגננת) הצביע ואמר "פה, פה!". כשהוא מבקש משהו בכזו עצמאות אני מייד נמסה ומסכימה. אז עצרנו לביקורת, ואני נהנתי לשמוע אותו מדבר ומנחית עלי הורדות (לשבת על נדנדה לידו למשל).
אחר כך נהייתי קשוחה ואמרתי שהגיע הזמן ללכת הביתה. הוא לא רצה ללכת בעגלה, אז התחלנו ללכת ברגל, ואני התרגשתי. עד היום כשניסיתי ללכת איתו ברגל לגן הוא לא ממש שיתף פעולה, וכל כמה מטרים רצה על הידיים. הפעם זה לא היה ככה. הוא שמח לתת לי יד, עצר כל מטר ונגע בכל מה שהצליח לשים עליו יד. נכון שבשלב מסויים הוא באמת התעייף ורצה לשבת בעגלה, אבל ההספק היה באמת מרשים.
מעניין אם גם היום הוא ירצה ללכת ברגל!
אם יש משהו שאני צריכה להתרגל אליו, זה שדרך של 5 דקות הופכת להיות הליכה של חצי שעה.
זה התחיל בגלל הגינה הקטנה שליד הגן. הילד, שכנראה לא היה עייף מספיק (באמת צריך לדבר עם הגננת) הצביע ואמר "פה, פה!". כשהוא מבקש משהו בכזו עצמאות אני מייד נמסה ומסכימה. אז עצרנו לביקורת, ואני נהנתי לשמוע אותו מדבר ומנחית עלי הורדות (לשבת על נדנדה לידו למשל).
אחר כך נהייתי קשוחה ואמרתי שהגיע הזמן ללכת הביתה. הוא לא רצה ללכת בעגלה, אז התחלנו ללכת ברגל, ואני התרגשתי. עד היום כשניסיתי ללכת איתו ברגל לגן הוא לא ממש שיתף פעולה, וכל כמה מטרים רצה על הידיים. הפעם זה לא היה ככה. הוא שמח לתת לי יד, עצר כל מטר ונגע בכל מה שהצליח לשים עליו יד. נכון שבשלב מסויים הוא באמת התעייף ורצה לשבת בעגלה, אבל ההספק היה באמת מרשים.
מעניין אם גם היום הוא ירצה ללכת ברגל!
אם יש משהו שאני צריכה להתרגל אליו, זה שדרך של 5 דקות הופכת להיות הליכה של חצי שעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה