הרגעים הטובים ביותר של השיעמום

"כל הנסיעה היה לי משעמם" הוא אמר. מה שאתם לא יודעים זה שמדובר בנסיעה של 3 דקות בדיוק, לגן. במהלכה היה לו משעמם, מבינים? הוא ניצל את ההזדמנות לציין שגם לפני זה, בבית, בזמן שהתארגנתי והוא שיחק - היה לו משעמם. ואני אומרת - אז מה? מה רע בשיעמום?
באופן פלאי לא היתה לו תשובה על זה.

כשהייתי קטנה די גדלתי אצל סבתא שלי, או לפחות באותן שעות ריקות בין הגן\בה"ס לזמן שבו אמא שלי חזרה מהעבודה. אני בת יחידה, וסבתא שלי כבר אז היתה סבתאל'ה זקנה, כך שלא נותרו לי הרבה ברירות אלא להעסיק את עצמי איכשהוא.
דווקא הלך לי לא רע, אני ילדה מקורית אתם יודעים. קודם כל היתה את אופציית הסיפריה. למדתי לקרוא בגיל מוקדם יחסית, אז זה די העסיק אותי, לקרוא הכול. סבתא שלי היתה גוררת אותי לספריה העבשה הזו בבית שרת בפתח תקווה, שכל מה שאני זוכרת ממנה זה ריח רע ואת הדרך החוצה. היא היתה מחפשת ספרים ברוסית, ואני הייתי נוברת.
הכי זכור לי (למרות שאני לא יודעת בת כמה הייתי) זה ספר עם תמונות חצי, שהייתי צריכה להצמיד לראי הגדול (שבארון הגדול) ואז לראות את התמונה השלמה. כנראה שהייתי ממש קטנה כי אני זוכרת שזה לגמרי הפליא אותי, הקסם של הבבואה.

כשלא היה לי מה לקרוא (והשידורים בטלוויזיה עוד לא התחילו..) הייתי נכנסת ל"סלון". הבית של סבתא שלי היה ישן ומחולק מוזר, והסלון היה חדר מלא ספות ונטול טלוויזיה. ממש חדר אירוח דיפלומטי, שהאירוע היחיד שהתנהל בו, אם אני זוכרת נכון, היה השבעה על סבא שלי. אז השוס העיקרי של החדר הזה, היו הספות, או יותר נכון הכריות שלהן.. אין ספור כריות גדולות וקשיחות, של ספות אמיתיות של פעם! לא כריות נוי פוצקיות מאיקאה!. הכריות האלו היו לבנים לכל דבר, יכולתי לעשות מהן בית ומדרגות ומגדל וארמון וחללית ומי יודע איפה זה נעצר.
בכלל הסלון היה חדר נהדר, מאוורר, שנפתח למרפסת הפונה אל הרחוב.. ככה סבתא שלי היתה יושבת בפינה המרפסת ומשקיפה, ואני הייתי מצטרפת בזהירות שלא ליפול. מעניין על מה דיברנו אז. את זה אני לא זוכרת.

ולפעמים הייתי מסתובבת בבית ומוצאת לי קצת קירות לקלף. מה מה, זה לא ברור? מחפשים נקודה שהבא הטיח קצת סדוק, ויאללה, להתחיל לקלף. כשנמאס מהקילוף, יוצאים למרפסת וקוטפים עלים (בלי להסתכן) מעץ הסיגלון הענק שגדל ליד, ושענפיו נכנסו כמעט לתוך המרפסת (קומה 3). כדי להבין את העלים של הסיגלון, צריך להציץ בתמונה

מתוך "גינהלי" בלוג גינון

יכולתי לעשות עם עצמי תחרות, ולראות כמה ענפים קטנים אני מגלחת מעלים בשתי אצבעות בלי לשבור. גם את הענפים הקטנים עצמם היתה שיטה נקיה להסיר. אפשר היה לאסוף אותם, או לנסות לקלוע מהם דברים. או להשאיר את העלה שלם ולעשות בית לגמדים.

בכלל בית לגמדים היה משחק אהוב עלי, אם הרשו לי לרדת למטה לחצר. אני יודעת שעד כאן אני נשמעת קצת אוטיסטית, ותאמינו לי שאחרי הסיפור על הבית לגמדים בכלל תהיה פה עילה לאבחן אותי על הספקטרום, אבל אני נשבעת ששיחקתי עם עוד ילדים, כשהיו. פשוט לא היו הרבה. התחברתי עם ילד שעבר לגור בקומה הראשונה והיינו חברים מאוד טובים תקופה ארוכה, עד שכבר לא היה מגניב להיות חבר של בת, וההיפך. אבל הוא עבר לבניין כשהייתי קצת יותר גדולה, אולי בת 6.  בבניין ליד היתה קבוצת ילדים ששיחקה כדורגל ושמות וחיי שרה, ואיכשהוא, באמת שאני לא יודעת איך, הצטרפתי אליהם. אבל היינו חברים רק למשחקי כדור וניסיונות עקרים לגנוב שסק מהשכנים. מעבר לכך לא היה לנו שום דבר משותף - הם היו דוסים.

עד שהשכן והילדים קרו, עדיין היה לי זמן פנוי למלא. אז כאמור - בית לגמדים. ובכן, קודם כל הייתי חוקרת קצת את החצר, ואת החצרות של הבניין ליד, מכל צד. קודם כל בודקת אם יש גורי חתולים עזובים, או צבים, או סתם הפתעות ומציאות. בשלב מסויים הייתי מגיעה לקבוצת שיחים, שהיתה גם מוצלת ונעימה, וגם לא רחוקה מטווח שמיעה אם יקראו לי. ושם הייתי יושבת ופורסת אוצרות. בעיקר דברים קטנטנים, חסרי חשיבות לחלוטין. קליפות אגוז או פקקים, בדים ודברים מנצנצים..אלו היו הבייסיק. את האדמה שבין השיחים שלי הייתי מפסלת לקירות וחדרים או מערות, אוספת זרדים למדורה קטנה במרכז.. עושה חומת הגנה אולי.. הבנתם את הרעיון. בית לגמדים. מעניקה להם את המציאות שמצאתי, ומקווה שעזרתי במשהו לחיי היום יום הקשים שלהם.

עבורי זה היה משהו שנמשך שעות. מעניין כמה זמן זה לקח במציאות.

ומעניין אם גם אני הייתי עושה את כל זה... ועוד טוענת שאני משועממת. אי אפשר לדעת, סבתא כבר נפטרה מזמן, לא נשארו עדויות. נשאר לי רק להעביר את המסורת הלאה לילד.. הסרתי את האבק מהקופסא עם קוביות העץ והשקית עם הדופלו הענק. יש לו 3 כריות-ספה ישנות שהוא בונה איתן ארמונות בלי לשים לב בכלל שיש לו רק 3. כבר תפסתי אותו לא פעם חולם בהקיץ ובוהה בחלון (הישג אדיר, לא?) ועדיין, משעמם לו.

טוב מאוד.