יש לי בשורות טובות ויש לי בשורות רעות. נתחיל ברעות - בדיליי של כמה ימים, עידן נדבק בוירוס המגעיל ששרץ אצלי ביום שישי. בתוכנית האומנותית: הקאות, שילשולים, התכווצויות בקיבה, והרגשה כללית של מטלית רצפה משומשת. נותר רק להתנחם שזה וירוס של 24 שעות. וגם דיאטה מצויינת.
הבשורות הטובות הן שנסעתי עד לירושלים וחזרתי בלי שיקרה לי כלום!
מה עשיתי שם בכלל? ראיון עבודה. הפרטים המלאים שמורים במערכת. כשסיפרתי לחמותי שתחיה על העניין השיערות עמדו לה מרוב לחץ. היא אשכרה רצתה לבוא איתי כדי לשמור עלי בנסיעה ובניווטים - "מה אם יתקע לך האוטו? מה אם תלכי לאיבוד? שיו איזה לחץ, מה אנחנו במלחמת ששת הימים? למה שיתקע לי האוטו - מה אני קומנדקר? ומי הולך לאיבוד בימינו? יש GPS, WAZE ואנשים ברחוב. גם כן עשתה ממני מטומטמת.
אני אקצר לסוף הסיפור- הלכתי לאיבוד וכמעט נתקע לי האוטו :-(
טוב טוב, אבל בלי להגזים. פשוט בעלייה הראשונה לכיוון בירתנו, כשדוושת הגז הודבקה לרצפה, ההילוך ירד לשלישי ובכל זאת גירדתי את ה-60, לפתע שמתי לב שהמד מנוע מתחמם יתר על המידה. אה, אז זה מה שלא עשינו כשארגנו את הדברים לנסיעה! לבדוק מים ושמן! בתושיה רבה עצרתי בתחנת דלק ובצעתי ברכב עירוי נוזלים. בדרך גם שאלתי את האנשים לגבי מיקום הר החוצבים וקיבלתי הדרכה מעשית. מיותר לציין שלא הבנתי כלום, כן? וגם כשנכנסתי לעיר החלטתי שהגיפיאס עובד עלי ולא פניתי שמאלה כי זה לא נראה לי הגיוני. איש אחד עצר לעזור לי, נתן לי הוראות מדוייקות איך לנסוע - ברמזור הראשון פה ימינה, אחר כך עוד פעם ימינה תחנות דלק ירידה וכו וכו. מייד פניתי ימינה בפניה הלא נכונה ותוך כדי נסיעה הדלקתי מחדש את הגי פי אס.
ספויילר: הגעתי בזמן, והיה מאוד פורה ומפרה. פרטים בהמשך.
הבונוס היומי
אני לא מבינה איך אף אחד לא מדבר על זה, אבל באתר של lupa יש אפשרות לחשוף בפני הציבור ספרי תמונות אישיים, והגילוי קצת ערער אותי. מדובר פה בקרקע פוריה למציצנות יתר. אי אפשר לתאר את העונג שחשים סוטים חברתיים כשהם נחשפים ליצירות מופת כגון "שנה עם אהובי" (ערס וכוסית שבכל התמונות נראים או אותו הדבר או מתנשקים) או אלבום היציאה לפנסיה של ציפי, שמצטיירת כאישה מקסימה וטובת לב, שלצערה, ולצערנו - לאף אחת מהחברות שלה אין חוש אמנותי מינימלי, ובכל זאת הן עשו לה אלבום. אבל לא רק מכות מצרים תמצאו בגלריה הזו. האלבום הראשון של עידו למשל, מעוצב עם המון חן והומור (למרות שלקראת הסוף האמא קצת התעייפה מהעריכה, לפי דעתי), ויש גם אלבומי מתכונים מבית אמא (עם סיפורים משפחתיים לצידם) ואלבומי זיכרון מרגשים במיוחד. ובל נשכח את המובנים מאליהם - אלבום תאילנד חובה בכל בית, בת מצווש לרויתוש, עבודות שורשים וספרי מחזור - ועוד לא עברתי על כל הגלריה, כן?
בהתחלה חשבתי לעצמי, שחבל שאם אפשר לתת תגובות לאלבומים. מצד שני אולי עדיף ככה. יש משהו מאוד אמיתי באלבומים המכוערים עד כאב האלו, כי מה שחשוב זה התמונות עצמן, שלא יכולות לשקר, כידוע. גם האלבום הכי מעוצב ומהודק לא יכול לכסות על חיוכים מאולצים ופוזות קפואות. ואם אתם ממש רוצים להכאיב לעצמכם - כנסו לאלבומי זיכרון ותלוו את המוזכר מהינקות, כשאתם כבר יודעים שהסיפור הזה לא יגמר טוב.
לא, אני לא חושבת שאפשר להתעלות על זה - ללא ספק אחד האתרים היותר ממכרים ברשת. ולשם שינוי אין בכותרת שלו את המילה "חתולים".
הבשורות הטובות הן שנסעתי עד לירושלים וחזרתי בלי שיקרה לי כלום!
מה עשיתי שם בכלל? ראיון עבודה. הפרטים המלאים שמורים במערכת. כשסיפרתי לחמותי שתחיה על העניין השיערות עמדו לה מרוב לחץ. היא אשכרה רצתה לבוא איתי כדי לשמור עלי בנסיעה ובניווטים - "מה אם יתקע לך האוטו? מה אם תלכי לאיבוד? שיו איזה לחץ, מה אנחנו במלחמת ששת הימים? למה שיתקע לי האוטו - מה אני קומנדקר? ומי הולך לאיבוד בימינו? יש GPS, WAZE ואנשים ברחוב. גם כן עשתה ממני מטומטמת.
אני אקצר לסוף הסיפור- הלכתי לאיבוד וכמעט נתקע לי האוטו :-(
טוב טוב, אבל בלי להגזים. פשוט בעלייה הראשונה לכיוון בירתנו, כשדוושת הגז הודבקה לרצפה, ההילוך ירד לשלישי ובכל זאת גירדתי את ה-60, לפתע שמתי לב שהמד מנוע מתחמם יתר על המידה. אה, אז זה מה שלא עשינו כשארגנו את הדברים לנסיעה! לבדוק מים ושמן! בתושיה רבה עצרתי בתחנת דלק ובצעתי ברכב עירוי נוזלים. בדרך גם שאלתי את האנשים לגבי מיקום הר החוצבים וקיבלתי הדרכה מעשית. מיותר לציין שלא הבנתי כלום, כן? וגם כשנכנסתי לעיר החלטתי שהגיפיאס עובד עלי ולא פניתי שמאלה כי זה לא נראה לי הגיוני. איש אחד עצר לעזור לי, נתן לי הוראות מדוייקות איך לנסוע - ברמזור הראשון פה ימינה, אחר כך עוד פעם ימינה תחנות דלק ירידה וכו וכו. מייד פניתי ימינה בפניה הלא נכונה ותוך כדי נסיעה הדלקתי מחדש את הגי פי אס.
ספויילר: הגעתי בזמן, והיה מאוד פורה ומפרה. פרטים בהמשך.
הבונוס היומי
אני לא מבינה איך אף אחד לא מדבר על זה, אבל באתר של lupa יש אפשרות לחשוף בפני הציבור ספרי תמונות אישיים, והגילוי קצת ערער אותי. מדובר פה בקרקע פוריה למציצנות יתר. אי אפשר לתאר את העונג שחשים סוטים חברתיים כשהם נחשפים ליצירות מופת כגון "שנה עם אהובי" (ערס וכוסית שבכל התמונות נראים או אותו הדבר או מתנשקים) או אלבום היציאה לפנסיה של ציפי, שמצטיירת כאישה מקסימה וטובת לב, שלצערה, ולצערנו - לאף אחת מהחברות שלה אין חוש אמנותי מינימלי, ובכל זאת הן עשו לה אלבום. אבל לא רק מכות מצרים תמצאו בגלריה הזו. האלבום הראשון של עידו למשל, מעוצב עם המון חן והומור (למרות שלקראת הסוף האמא קצת התעייפה מהעריכה, לפי דעתי), ויש גם אלבומי מתכונים מבית אמא (עם סיפורים משפחתיים לצידם) ואלבומי זיכרון מרגשים במיוחד. ובל נשכח את המובנים מאליהם - אלבום תאילנד חובה בכל בית, בת מצווש לרויתוש, עבודות שורשים וספרי מחזור - ועוד לא עברתי על כל הגלריה, כן?
בהתחלה חשבתי לעצמי, שחבל שאם אפשר לתת תגובות לאלבומים. מצד שני אולי עדיף ככה. יש משהו מאוד אמיתי באלבומים המכוערים עד כאב האלו, כי מה שחשוב זה התמונות עצמן, שלא יכולות לשקר, כידוע. גם האלבום הכי מעוצב ומהודק לא יכול לכסות על חיוכים מאולצים ופוזות קפואות. ואם אתם ממש רוצים להכאיב לעצמכם - כנסו לאלבומי זיכרון ותלוו את המוזכר מהינקות, כשאתם כבר יודעים שהסיפור הזה לא יגמר טוב.
לא, אני לא חושבת שאפשר להתעלות על זה - ללא ספק אחד האתרים היותר ממכרים ברשת. ולשם שינוי אין בכותרת שלו את המילה "חתולים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה